על מקור המילה שרגא ועל הקשר שלה לנר, לאור ולחנוכה.
מנחם: שלום, כאן מנחם פרי ומשה אוסי מורה וחוקר בתחום העברית והערבית – אוסי, לכבוד חנוכה בחרת לדבר על השם הפרטי – שרגא, ועל שם המשפחה – שמּאע: מה להם ולחנוכה?
אוסי: שרגא הוא נר בארמית, וגם אור, ומוצאים אותו במדרש יפה הקשור כולו באור: בסיפור מעשה הבריאה כתוב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים", ואחר כך כתוב "אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן". וכך מיישב המדרש את הסתירה: תחילה ברא אלוהים שני מאורות גדולים. אמר לו הירח: "רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" על כך נענתה הלבנה: "לכי וּמעטי את עצמך", כלומר הקטיני את עצמך. "אמרה לפניו: רבונו של עולם הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?" ובורא העולם משיב ללבנה: "לכי ומִשלי ביום ובלילה". על הצעת הפשרה הזאת השיב הירח, בארמית: "…שרגא בטיהרא מאי אהני". כלומר: נר בצהריים – למה הוא מועיל.
ומהמילה הארמית שרגא נגזרו השמות: שרגא, שרגר, סרגיי, סרגיו, סרוגי. וכעת למשפחת שמאע – 'שמעה' בערבית – נר, ודומה לה בעברית – בסיכול אותיות ובחילוף מ"ם בווי"ו – 'שעוה', ובהגייה המקורית בעברית: שעwה: שמעה – שעwה. ומשפחה שמכרה שמן, נרות ופתיליות נקראה 'שמאע', ואצל יהודי תימן – ילדה שנולדה בחנוכה נקראה 'שמעה' ובעברית 'אורה'.
מנחם: משה אוסי, תודה רבה – חג שכולו אור.
כתיבת תגובה