על מקור המילה צהוב ואיזה צבע הוא שיקף בתנ"ך.
מנחם: שלום, כאן מנחם פרי ורא"ר. שמענו את צבי סלטון בקטע משירה של מרים ילן-שטקליס "ג'ינג'י", בהקלטה ממופע שירי ילדים שהיה בקיץ בחצר קול ישראל בירושלים. "ילד צהוב" קורא לעצמו הילד הג'ינג'י – מהו הצבע הצהוב, רותי?
רותי: "ולמה בראת לך ילדים צהובים, אדוני, צהובים" – אומר בשיר הילד שחבריו קוראים לו 'ג'ינג'י, ואימא אומרת עליו: "לילדי ראש זהב".
ארבע פעמים מוצאים בתנ"ך את שורש המילה 'צהוב', שלוש מהן בפסוק אחד בספר ויקרא, וגם שם מדובר בשֵׂער: "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע… וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב". צהוב בתחום השיער הוא בהיר – היפוכו של שחור, כהה, והוא משמש לתיאור שיער שצבעו שונה מן הרגיל, שהיה אז כהה, ומלמד על נגע בעור. ופעם אחת נזכר השורש בספר עזרא: "כְלֵי נְחשֶׁת מֻצְהָב… חֲמוּדֹת כַּזָּהָב", לקחו עמם עולי בבל לירושלים, לבניית בית המקדש. הנחושת – זוהרת כזהב, ואולי גונה אדום.
שורש מקביל יש בערבית, ומשמעו לקלות באש – גם כאן רמז לצבע האדום, ובארמית נוספה האות למ"ד, והשורש הוא צלהב, מזכיר את שלהבת, והוא שימש סופרים עבריים בדורנו: שלונסקי כותב על "צלהבוֹת-עשן" וס' יזהר קרא לספרו "צלהבים" על שום השמש הצורבת השולטת בו. ובשיר של מרים ילן-שטקליס – ג'ינג'י, זהב וצהוב – שלושה פנים של צבע אחד – צבע זוהר.
מנחם: רא"ר – תודה רבה.
כתיבת תגובה