וגם על היידוע "הקדשים", על הקמץ במילים "קבה לי" ו"ארה לי" ועל מהות המתג (געיא) ואם יש בו משום עדות לשאלת קמץ גדול או קמץ רחב.

תוספת לסוגיית צָהֳרַיִם, מָחֳרַת

* גם דינו של הקמץ הראשון במילים קָדָשִׁים, שָׁרָשִׁים הוא כדין הקמצים שנידונו לעיל. צורת היחיד היא קֹדֶשׁ, שֹׁרֶשׁ, וצורת הרבים הייתה צפויה להיות קְדָשִׁים, שְׁרָשִׁים כמו בְּקָרִים, כְּתָלִים מן בֹּקֶר, כֹּתֶל. כשהעיצור הראשון בצורת הרבים גרוני, נשמרת תנועת o: אֳרָנִים, חֳדָשִׁים, עֳפָרִים. מכאן שגם הקמץ הראשון במילים קָדָשִׁים, שָׁרָשִׁים מייצג תנועת o, ולכן יש לקרוא qodashim, shorashim.

ראיה נוספת לדבר: כשהמילה קדשים באה עם ה"א הידיעה, הקו"ף מנוקדת בחטף-קמץ: הַקֳּדָשִׁים. (במסורת הספרדית נחשבים גם הקמצים האלה לקמצים גדולים: qadashim, sharashim.)

* קָֽבָה־לִּי֙, אָֽרָה־לִּ֜י (במדבר כב, ו; כב, יא) – מה מהותו של הקמץ הראשון בשתי המילים המודגשות?

קצת מסובך. שורשיהן קב"ב ואר"ר, כלומר, לפנינו פעלים בגזרת הכפולים, בבניין קל. אלה צורות ציווי מוארך, כלומר, צורת היסוד+ההברה ָה (כמו שָׁמְרָה, דַּבְּרָה, קוּמָה, לְכָה). לפי זה, בגזרת הכפולים היינו מצפים לצורות קֹ֫בָּה, אֹ֫רָה (השוו: סֹ֫בּוּ, דֹּ֫מִּי. בצורה אֹרָה, כמובן, אין דגש בגלל הרי"ש ה"גרונית"). משום מה נעלמה ההכפלה (המסומנת בדגש חזק), והקמץ מייצג את התנועה o, שמוצאו מן u קדומה. (גם במילה קָבְנוֹ [שם כג, יג] נעלמה ההכפלה. היינו מצפים לצורה קָבֶּנּוּ).

לפי זה, מי שאינו אמון על המסורת הספרדית, בגלל השיקולים הדקדוקיים-היסטוריים האלה היה עליו להגות את המילים האלה qo͐va, o͐ra, ואכן יש הקוראים כך. אבל, לדעתי במקרה הזה, כיוון שרוב הקוראים הוגים qa͐va, a͐ra, אפשר לסמוך על המסורת הספרדית ולהגות כך בקמץ גדול (כזכור, במסורת הספרדית כל קמץ בהברה פתוחה הוא קמץ גדול), ולא להיות מן המתמיהים.

* ועוד נקודה: יש הסוברים בטעות שסימן המתג (או גַּעְיָא), כלומר קו קצר מאונך מתחת לאות, משמאל לסימן הניקוד (כגון: פָּֽעֳלוֹ, קָֽדָשִׁים), מורה על כך שהקמץ גדול. אין זה כך. תפקיד המתג הוא לציין האטה מסוימת בקריאה (או מעין הטעמת משנה), ואין הוא קובע אם לפנינו קמץ גדול או קטן.