על כ… שאינה במובן כמו, על נורמטיביזם מפוכח בלשון, על "כאשר" כשאין עניין של זמן.
לד"ר בירנבאום שלום ובוקר טוב,
התרשמויות אחדות, ראשונות.
העיקר: סמוך להתחלה כתבת "בלשנות אכן מוגדרת כחקר הלשון". האם אין האות כ, במלה "כחקר", בגדר תוספת שגויה? האם אין הצירוף "מגדיר כ" צורם ושגוי כמו "מכנה כ"?
הטפל: דעתי על נורמטיביזם מפוכח. כצפוי, המאמר גורם לי מבוכה, אולי חו"ח מוצדקת…
מחשבה ראשונה, גולמית ומהוססת: אולי עלינו להכיר בכך שאין לנורמטיביזם הצדקה, שזו הכרעה ערכית. לא מנומקת, אי אפשר לנמקה ברצינות. אפשר לכל היותר לברר בכל מקרה לחוד – אם זה בכלל מעניין – את הסיבה לקבלתה, ולא יותר (במקרה שלי, בראייה מעין לייבוביצ'יאנית, זו שטיפת המוח, חיובית מנקודת ראותי, שחוללה בי ההיחשפות לעברית של אבא בנדוד).
שאלה אחרת לגמרי היא טקטית: האם הדרך היעילה להשפיע על התפתחותה העכשווית של העברית היא הדרך המתונה, הזהירה. אולי דווקא קיצוניות נדרשת במאבק זה.
שאלה נוספת, בלי קשר לנ"ל, היא פשוט המשך ההטרדות:
מהי דעתך על השימוש הרווח מאוד (בעיקר ובמובהק בערכים רבים מאוד בוויקיפדיה) במלה "כאשר", במקום שימוש ב-ו' החיבור, אף שאין כאן שום הצבעה על התרחשות מאורע או התקיימות מצב במישור של זמן ההתרחשות, או ההתקיימות
כגון (הדגמה מסורבלת שאני ממציא עכשיו): "רוב תושבי חיפה יהודים, כאשר רוב תושבי העיר התחתית של חיפה הם ערבים".
בברכה
שלום,
תודה על ששלחת שוב. כפי שהבטחתי אענה על ראשון ראשון.
אני מתנגד חריף להחסרת הכ"ף במשפטים כמו: "הכריזו על ירושלים בירת ישראל" או "היצירה תושמע עם פישר דיסקאו (ראיינת אותו!) סולן". הם נשמעים עילגים, ואינם לשון בני אדם, וזה שיקול חשוב בתפיסתי. אני יודע שכך ציווה בנדויד, אבל בעניין הזה צדק אבינרי; כדאי לקרוא את הערך "כ-ל חסרות" בספרו "יד הלשון". אצטט ממנו רק משפט אחד: "כי זה הכלל: לשון חיה נזונה מן המקורות רק כשיש בהם כדי להעשירה עושר של ממש, להרבות בה בהירות ודיוק ולא בלבול-מח". עוד לא הצלחתי לשכנע בזה את ידידתי הטובה מאוד רותי אלמגור.
לעניין ה"הצדקה" לנורמטיביזם: כל מה שבני אדם רוצים לעשות, ואין בו פגם מוסרי, אינו טעון הצדקה. כשם שמעין חוק טבע הוא ששפות משתנות במשך הזמן, בין שרוצים בכך ובין שלא, בין שמכירים בכך ובין שלא, כך מעין חוק טבע הוא שבני אדם רוצים לשמר את לשונם שלא תשתנה יותר מדיי. אין לכך נימוק רציונלי, אבל אין זה דבר אנטי-רציונלי. הכול עניין של מידה ואיזון. לראיה ראה את שלושת האנשים החכמים מאוד: חיים בלנק, אבא בנדויד וזאב בן-חיים חולקים באשר למידה הרצויה (בלנק כופר כמעט לגמרי בצורך בהכוונה, אבל גם הוא מודה בספרו שכדאי, למשל, להשיג אחידות מסוימת במינוח).
אני אינני מאמין בטקטיקות קיצוניות, ובוודאי לא אמליץ לאסור מה שאני חושב שכדאי להתיר רק כדי לשים סייג נוסף. וכבר אמרו חז"ל: "אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה".
אני שונא כמוך את ה"כאשר" הזה, וכדאי לעשות לעקירתה (פעם קראתי לה "כאשר של מורי הדרך": "אנחנו נוסעים בכביש הבקעה, כאשר לשמאלנו…").
בברכה, גבי
כתיבת תגובה