בלשון חז"ל "סד אדם את ביתו", והיום היינו אומרים "מסייד" – וגם על "בור סוד שאינו מאבד טיפה".
שש-מאות חמישים ושש שנים חלפו מיום שחרב בית המקדש הראשון עד שחרב בית המקדש השני, ובתשעה באב אבלים על חורבנם של שני הבתים.
אבל את חורבן הבית זוכרים ומזכירים כל השנה כולה, בחינת "זכר לחורבן". על אחת מדרכי הזיכרון אומרים חכמים, בתלמוד: "סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה" – כשמסיידים את הבית משאירים שטח לא מסויד של אמה על אמה. ומה מקומה של קרחת הסיד? "אמר רב חסדא: כנגד הפתח" – מול הדלת.
"סד אדם את ביתו", והיום היינו אומרים: "מסייד". בלשון חכמים רגיל יותר: לסוד, ומכאן: "סד אדם". ומהי הצורה הסבילה? איך ייקרא קיר שסיידו אותו?
בלשון ימינו: מסויד; בלשון חכמים רגיל יותר: 'סוד': קיר שסדו אותו – קיר סוד, כשם שבצק שלשו אותו – בצק לוש, עיסה לושה, ומי שמליט את פניו בצעיף פניו לוטים – מכוסים. קיר סוד, וגם: בור סוד.
תלמיד חכם הזוכר את כל תלמודו ואינו שוכח דבר משול במשנה ל"בור סוד שאינו מאבד טיפה". כשם שבור מסויד היטב אינו מאבד מים, כך המוח המסויד היטב אינו מאבד את אשר הוא קולט. הקיר כולו סוד, וכנגד הפתח – אמה על אמה לא סודה – זכר לחורבן.
* תוספת: בבלי עירובין: *תוספת מלויפר: 'שׁוּבֵי מלחמה' (מיכה ב ח). 'נוּגֵי ממועד' (צפניה ג יח), 'מוּלִים היו' (יהושע ה ה),
"…שדה בור ושדה ניר מפניהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפניהו לשדה ניר היו שתיהן נירות שתיהן זרועות שתיהן בורות מפנהו לכל רוח שירצה אמר רב ביבי הכא במת מוטל על המיצר עסקינן מתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר מפניהו לכל רוח שירצה:
כתיבת תגובה