על המקור המפתיע והלא צפוי של "אין נביא בעירו": הוא נשמע כמו משהו מהמקורות היהודיים אבל מתברר שהמקור מהברית החדשה.
בן-ציון פישלר כתב את מאמרו "אין נביא בעירו" לזכר הסופר המחונן דוד שחר, שתהילתו בחוץ לארץ קדמה להערכתו בארץ. את הפתגם הזה מוצאים בפעם הראשונה בברית החדשה – בכמה ניסוחים. למשל: "אין נביא רצוי בארץ מולדתו" ו"נביא בארץ הולדתו איננו נכבד".
הגרסה העברית משמשת מן המאה החמש-עשרה, למשל בפירושו של דון יצחק אבּרבנאל להגדה של פסח: "…אין אדם נביא בעירו".
האמרה הילכה גם בלשונות אירופה. לה פונטיין, למשל, ממשיל המשלים הצרפתי הידוע, כתב: "אין איש נביא במקומותיו". הכותבים עברית מימי הביניים ואילך לא ידעו שמקורה של האמרה בברית החדשה, ורבים מהם ייחסו אותה לחז"ל.
לפי עדותו של פישלר רווחה האמרה כבר במאות האחרונות לפני הספירה בתרבות היוונית והרומית, ואילו במקורות עבריים אפשר למצוא רק את הרעיון הגולמי: בסיפור אחד בתלמוד הירושלמי, למשל, פוסלים אנשי צפורי רב מלשמש ראש ישיבה, רק מפני שהוא אדם משלהם. "צווחו עליו אנשי ציפורי: ציפוראי" – כתוב שם, כלומר: איש צפורי שכמותתך! גם אצל היהודים, מתברר כבר לא היה אז נביא בעירו, אבל הביטוי – מקורו בנצרות.
כתיבת תגובה