…אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ…….אוֹ גִבֵּן (כא: יח – כ).
נשים לב, כי שלושת התארים לבעלי המום – עִוֵּר, פִּסֵּחַ וגִבֵּן – בנויים בתבנית אחת (הקרויה משקל פִּעֵל), ואין זו יד המקרה, שכן מצאנו עוד רבים מהם השקולים באותו משקל, ולכולם מכנה משותף: בעלי מום או תכונה חולנית/שלילית. כך מצאנו במקרא את התארים אִטֵּר (שימינו מוחלשת), אִלֵּם, גִּבֵּחַ, עִלֵּג, עִקֵּש, המציינים מומים וחולשות, ובשינוי קל (בשל ר' הגרונית): חֵרֵש, קֵרֵחַ, ובלשון חז"ל נוספו עליהם התארים גִּדֵּם, חִגֵּר, טִפֵּש, עִקֵּל (מי שרגליו מעוקלות), צִמֵּם וצִמֵּחַ (מומי אוזניים) קִטֵּעַ, קִפֵּחַ (חריג בגובהו) ובהשראת הארמית גם חִוֵּר. ביאליק חידש את התואר גִּבֵּעַ (מלשון גבעה) לבעל חטוטרת קטנה.
מכל אלה אנו למדים, שנטייה בלשוננו מקדמת דנה לבנות במשקל פִּעֵל תארים לבעלי מומים ותכונות (הנחשבות) חולניות/שליליות, והתבנית הזאת הפכה אפוא למאפיינת של אלה.
אגב, קֵרֵחַ וגִבֵּחַ (קירח מצד המצח) אינם נחשבים היום למום, אך יש לתת את הדעת כי ראשיתם בתקופת המקרא, ואז מן הסתם ראה בהם איש המקרא מום (כעולה בעליל מהזכרתם בקרב מומי האדם, ויקרא יג, מ-מא), ולכן נבנו במשקלנו.
על אף הנטייה הברורה דלעיל, יש לדעת, שיש בתבנית זו גם מילים אחרות, שאינן בתחום המומים, כגון כִּסֵּא או שִלֵּש. ובאגב, למשקלנו שייך "במפתיע" גם התואר החיובי פִּקֵּחַ, שמשמעו פְּקוח עין ואוזן, ובהשאלה (בחז"ל) – חכם, ונראה שנוצר מתוך היקש להיפוכו, כעולה מן הפסוק "אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר" (שמות ד, יא)[1]. ואפשר גם שנידַמָּה להיפוכו החז"לי טִפֵּש, שכן הם משמשים הרבה זה לצד זה בספרות חז"ל, כגון "לא פִּקח אתה, אלא טִפש אתה" ׁ(ברכות סא ע"ב).
[1]. וכאן 4 תארים במשקל אחד
כתיבת תגובה