על מקור המילים: בחר, בחירה, בחור, בחורה, מנדט, קלפי.
פעם בארבע שנים, ובדרך כלל פחות מזה, העם הנבחר (לפחות חלקו שחי בארץ + הימאים…) נהייה לעם הבוחר, וזו סיבה טובה לבחור בשורש ב-ח-ר כנושא לדיון ה"רגע".
השורש פשוט, ועניינו הבחירה שיש לנו בדבר אחד – הטוב ביותר, היפה ביותר, היקר ביותר – מבין רבים, וגם הבחירה בין שתי חלופות: "נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" מצווה הקב"ה את בני העם הנבחר. הבחירה אינה עניין פשוט, ולא כולם חושבים שהיא נתונה בידינו: מן העבר האחד ניצבים המאמינים בבחירה חופשית, שבה הפרט קובע את גורלו בעצם מעשיו – ומנגד, המאמינים בפרֶה-דֶסְטינַציה, גזירה מוקדמת, שנקבעת בידי כוחות עליונים כגון הגורל או אלוהים. גם במקורותינו, הדילמה הזו מוצאת לה ביטויים שונים: יש מי שגורסים "הַכּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה" – ואילו הרמב"ם הוא המתנגד החריף של הגזירה המוקדמת: "פעולות האדם כולם מסורות לו, אין מכריח עליו בהם ולא מביא אותו זולת עצמו", הוא אומר בספרו "שמונה פרקים". הנושא מרתק, וכל אחד יבחר את ההשקפה הנראית לו.
בָּחוּר וּבְחוּרָה, וברבים בְּחוּרִים וּבְחוּרוֹת הם מי שנבחרו, כמו למשל חברי הכנסת – אבל, בָּחוּר ובניקוד שונה בַּחוּרָה וּברבים בַּחוּרִים וּבַחוּרוֹת, הם אנשים צעירים, רווקים בדרך כלל. בָּחוּרְצִ'יק איננו חבר-כנסת, אלא פשוט צָעירצ'יק, בחור לעניין. והנה מה שהמדרש אומר, ואנחנו איננו אחראים לדברים: "מה אוהבת אישה? בחוּר עני מזקן עשיר". מעניין שאותה מילה התפצלה לשתי משמעויות, שאינן בהכרח קרובות עניינית: זה שנבחר למשרה מסויימת הוא בָּחור, ולכן הבְּחורים מכהנים בבית הנבחרים (אבל לא בבית-הבחירה, שהוא כינוי לבית המקדש!) – ואילו הבַּחורים והבַּחורות מייצגים את התקופה הצעירה בחייו של אדם, תקופת הבַּחֲרוּת. כזו היתה "הבחרות הסוציאליסטית העברית", המשמרת הצעירה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל בשנות העשרים במאה שעברה, ובין חבריה היה גם נשיא המדינה המנוח אפרים קציר. אותה בחרות תמצאו גם ב"שיר הכבוד" (המוכר גם כ"נעים זמירות") המוּשר בשבת: "וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת, וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת".
אנחנו בוחרים לחזור למשמעות השכיחה יותר בדיבור, זו של בחירה. אליעזר בן-יהודה חידש ממנה את בַּחֲרָן ואת בַּחֲרָנוּת, כדי לתאר אסטניס, אדם אנין, מי שטבעו לבחור. במילונו הוא כותב שהמילים נהוגות בדיבור בארץ-ישראל. אני לא שמעתי אותן מעודי, אבל מתוך נימוס אני בוחר שלא להתווכח איתו.
מה רוצים כל המועמדים הרצים ברשימות השונות? להיבחר כמובן, לקבל מנדט מן הבוחר. מנדט הוא מן הלטינית manus, יד, והמנדט הוא בעצם מתן יד חופשית לנבחר, או גם למדינה שמקבלת מן האו"ם מנדט על ארץ מסוימת, כמו שהיה המנדט הבריטי. מאותו שורש גם המַנוּאֶלה המפורסמת במכוניות הישנות, manivelle בצרפתית, אותה ידית, מלשון יד כמובן, שבאמצעותה הניעו את המנוע. וכך גם ה-manuscript, כתב-יד בלועזית, וגם ה-manual שפירושו ידני וגם מדריך שימושי, כזה שנמצא בהישג-יד. וקשורה לעניין הנבחרים לבית המחוקקים היא המניפּוּלציה, או טִפְלוּל בעברית, מלשון טיפול, שהחלה במשמעות של מיומנות במלאכת-יד – והיום ידועה הרבה יותר כהפעלה של אנשים באמצעים מניפולטיביים.
אלה גם אלה יצטרכו לעמוד בגזר-דינו של הבוחר, אשר ביום-הבחירות יעמוד לבדו מול הקלפי ולתת את קולו לאלה או לאלה. קלְפֵּי, מן המילה היוונית kalpe, תיבה ששימשה לאותה מטרה. ועל הגורל המחכה לחלק מן הפוליטיקאים בעקבות ההצבעה בקלפי, נוכל ללמוד מתפקידו של הכהן הגדול ביום הכיפורים: להפיל גורל בין שני תיישים ולקבוע מי יעלה לקרבן ומי יילך לעזאזל: "טָרַף בקלפי והעלה שני גורלות אחד כתוב עליו לַשֵּׁם ואחד כתוב עליו לעזאזל".
הקריאה "רבותי, מהפך!" הומצאה הרבה יותר מאוחר…
כתיבת תגובה