על מקור המילים: חוב, חובה, חיובי, התחייבות, ליגה, טומן בחובו.
לא כדי לצאת ידי חוֹבָה, אלא מפני שזו חובה נעימה ממש, יוקדש ה"רגע" למילה חוב ולמשמעויות שהיא טומנת בחוּבּה.
חוב הוא בפשטות מה שאנחנו חייבים למי שלקחנו ממנו משהו. הנותן הוא בעל-חוב שלנו, ודווקא משום כך כדאי מאוד – ואולי חובה – לנהוג בו יפה, וחכמינו אמרו: "חזקה, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו". המערכת הכלכלית הכירה כבר מתחילתה את יחסי-הכוחות בין לווה למלווה ומיסדה אותם בכללים שעיקרם מחויבויותיו של הלווה, ומיעוטם באיסורים החלים על המלווה (ביניהם: איסור נשך, ריבית נשכנית). ביניהם קיים תמיד שטר-החוב, או שטר-ההלוואה, המסמך שמאשר את קבלת סכום ההלוואה. והדבר האחרון שבעל-החוב רוצה הוא להגיע לשמיטת חובות, "תספּורת" בטייקונית מדוברת.
מן החוב הכספי הרגיל נגזרה גם החובה, שהיא דבר המוטל על מישהו לעשותו, כגון מלחמת-חובה או חובת הציות לחוק. ממשמעות זו גם המובן של אשמה: כשדברים נאמרים לחובתו של מישהו אין זה לזכותו, ועדיף שילַמדו עליו זכות משידונו אותו לכף חובה. והתלמוד אומר: "אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים מלמדין עליו חובה ומלאך אחד מלמד עליו זכות הקדוש ברוך הוא מכריעו לכף זכות". ולא נצא ידי חובה אם לא נציג דבר מעניין, שהמשמעות ה"שלילית" של המילה בהקשרים אלה, דווקא אינה מלַווה אותה בתחומים אחרים: אדם חיובי הוא מישהו שמדברים בו טובות, ומספר חיובי לפי הגדרתו איננו שלילי. מחויב, כשהמילה עומדת בפני עצמה, היא אָבֵל שמחויב באמירת קדיש, מי שיש לו חיוּב.
בצד הכלכלי, החוב והחובה יצרו גם ההתחייבויות והחבוּיות ואת כרטיס החיוב. במאזן החברה, מצד אחד רשומים הנכסים ובצד השני רשומות ההתחייבויות. למעורים בעסקי בנקאות מוּכּר ה-obligo בחשבון, סך ההתחייבויות של הלקוח מול הבנק, ואין צורך בהסברים על מהות הקשר בין הבנק לחייב, שזקוק אולי לקשרים בבנק אבל מוותר ברצון על הקשר הזה. באנגלית, I am obliged פירושו אני מחוייב או אני חב, ובצרפתית obligé, וגם noblesse oblige, האצילות מחייבת. oblige מן הלטינית ligare, לכרוך, לקשור ביחד. השורש הזה אחראי ליצירתן של מילים רבות, החל מ-league (ליגה, כמו בכדורגל) ואולי אפילו religion. האוֹבּליגציות במאזן החברה התיישנו (מבחינת המילה; הקונספט נשאר כשהיה) ואת מקומן כהתחייבויות תפסו liabilities מן הצרפתית lier, לקשור, גם היא מ-ligare הלטינית.
היום, החוב והחיוב באנגלית מצאו לעצמם את המילה debt. כך קיבלנו את debit card, כרטיס חיוב שהשימוש בו רווח בארצות הברית אבל לא אצלנו, והוא שונה במשהו מ-credit card, כרטיס אשראי (שגם הוא, במהותו, כרטיס לחיוב החשבון). debit הוא מ-debitum הלטינית שפירושו "זה שחייב". מכאן גם debt, חוב, וגם debenture, אגרת חוב – וכולן מן הלטינית debere שפירושה להיות חייב, להיות תחת התחייבות. והמקור הוא de+habere (כאשר את habere נתרגם ל-to have, למרות שהפועַל לא נגזר משורש זה). וממנה קיבלנו שורה של מילים ביניהן habit, הֶרגל (וגם לגור, ומכאן habitat) וגם duty (חובה, דבר שיש לעשותו), וכמוה גם ההכרזה “Habemus Papam”, "יש לנו אפיפיור", כאשר נופלת ההחלטה על בחירת ממלא-המקום.
מה כל זה טומן בחוּבּוֹ? הרבה מילים, אבל ל"טומן בחובו" אין שום קשר לחוב ולהתחייבויות: חֹב זה הוא לפי אבן-שושן חֵיק, הרווח שבין החזה ובין הלבוש, ובהשאלה תָּוֶךְ, פְנִּים. מה שטמון בחובו הוא מה שנמצא בקרבו, ו"חֻבּוֹ של אילן" הנזכר בתלמוד הוא החלק הפנימי בענפי העץ שאינו גלוי לשמש, להבדיל מצמרתו שהיא "חֻדּוֹ של אילן".
כתיבת תגובה