על מקור המילים: נקודה, ניקוד, נוקדן, ניקוז, הקזה, נֶקר, פסיק, פסיקה, פסק דין, פסיג, פסיגה.

סליחה אם ה"רגע" הזה נוֹקְדני מעט, אבל הסיבה ברורה: הוא עוסק בנקודה ובאחיה הפסיק.

נקודה היא מן השורש נ-ק-ד, שפירושו להצביע וגם לסמן בנקודות. משפות אחיות-לעברית, לומדים על הקִרְבָה העניינית והמילולית למילה נוּקְזָא, מן השורש נ-ק-ז, שפירושו להצביע, וגם לדקור ולפצוע. זהו הקשר בין נקד לניקוּז, ובכלל זה הַקּזת-דם, פעולות שנעשות בדקירה, הצבעה, סימון בנקודה. השימוש במילה הזו כדי לציין את הסמל הגראפי המסמֵן סוף משפט הוא מאוחר יותר. במקרא (שבמקור לא היה מנוקד וגם לא מפוסק), קיימת רק המשמעות של ציון בנקודות: "וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת" נאמר בסיפור המשא ומתן בין יעקב אבינו ללבן הארמי, והנקודות הן סימן-היכר חזותי לבעלי-החיים. כשנולדו הסימנים, נקודות וקווים, המציינים את דרך הגיית האותיות, אך טבעי היה שקראו להם ניקוד. ועל כך אומר אחד הספרים הישנים שמביא אליעזר בן-יהודה במילונו: "ובין שראו שהתחילה הגלות ונתבלבלה הלשון עמדו וסימנום (את התנועות) וחקקום וניקדו בהן החומשין כדי שילמדום הכל במהרה".

הנקודה גם משכה את סקרנותם של חכמי הגיאומטריה, שאמרו כי אין לה לא אורך ולא רוחב, והריהי רק מקום המפגש בין שני קווים, שגם הם נטולי ממדים פיזיים. פעם, המילה נקודה שימשה גם לציין את שני הקטבים של העולם, ובמגנט דיברו על נקודות אוהבות ונקודות שונאות כדי לציין שקטביו דוחים או מושכים.

בלשונות אחרות קיימים point, punto, Punkt ודומיהם. והנה מעניין, שגם בהן נמצא אותה קִרבה לשונית, כי המילה שמשמשת לציין נקודה פירושה גם להצביע, ובמקור הלטיני pungere היתה גם לדקור (מכאן גם מאכל או כְּאֵב שמתואר pungent, דוקרני, חריף). מכאן ה"פּוינטיליזם" אסכולת-ציור שהתאפיינה בריבוי נקודות על הבד; ומכאן גם appointment, פגישה שנקבעת לנקודת-זמן מסוימת. וזה הקשר ל-puncture שהיה ב"עברית" לפאנצ'ר, נֶקֶר בצמיג כתוצאה מדקירה. חשוב מאוד לדייק, להיות נוֹקְדָנים – punctual – במינוחים, כי באנגלית לַסימן שבסוף המשפט לא קוראים point אלא דווקא period, ולעתים בפשטות full stop. בעידן הדיגיטלי היתה עדנה ל-dot, גם היא נקודה, ממקור לשוני לא ברור, מילה שפריחתה המוקדמת היתה עם המצאת כתב הקווים והנקודות להעברת מסרים בטלגרף. ונא לשים לב: כשהן אחת מעל השנייה, הן נְקֻדָּתַים ולא נקוּדוֹתים.

עצרנו בנקודה זו ונעבור לפסיק, כשמו כן הוא: הוא מְפַסֵּק (ובכתיב המוקדם מְפַשֵּׂק), מחלק, מרחיב, מפריד בין. למשמעות זו של חלוקה והפרדה יש קשר ישיר למילים נגזרות מאותו שורש שעניינן החלטה: פסיקה, פסק-דין וכדומה. בהזדמנות קודמת עמדנו על הקשר שבין השורש ק-צ-צ, לחתוך – ובין קצין, וגם קאדי, שופט בערבית, שמחליט ו"חותך". באנגלית הפסיק הוא comma, ממילה לטינית שפירושה החלק החתוך [מן המשפט], פָּסוּק. ובל נשכח את הפְּסוֹקֶת בשיער, "שביל" בכינוי העממי.

כמה מן השפות אימצו לצורך הפסיק דווקא את המקור הלטיני, והוא נקרא virgule בצרפתית, virgola באיטלקית ועוד – כולן, מן ה-virgula הלטינית שפירושה ענף, מקל קטן. והנה, בעברית שלנו, פְּסִיג וגם פְּסִיגה הם ענף, או ליתר דיוק העלים הראשונים של הנבט, מן השורש פ-ס-ג שפירושו להתחלק, להוציא ענפים, להסתעף (סעף, כמו סעיף, הוא ענף!) – והנה הפסיק מתחבר בצורה נפלאה עם הפסיג.

הנקודה הובהרה, ובנקודה זו אפשר להפסיק, או לפחות ליטול פסִיק זמן.