על המילים גמר, סיים וכילה – למן המקרא ועד ימינו.
מנחם: היום אתנו באולפן רות אלמגור-רמון…
רותי: שלום מנחם, על המילה הגוון שמעת?
מנחם: רק רגע… עוד לא סיימתי… יועצת הלשון של רשות השידור.
רותי: מעניין, מנחם, שמת לב? אמרת: עוד לא סיימתי. ואיך היינו אומרים עד לפני כמה שנים? – עוד לא גמרתי.
כולנו יודעים מה קרה לפועל "לגמור" בעברית החדשה. אפילו ילדים קטנים נמנעים מלהשתמש בו ואומרים במקום 'לגמור' – לסיים. אין עוד "לגמור להכין שיעורים" – כולם מסיימים ולא גומרים.
צריך לציין שאין כל פגם לשוני בפועל 'לגמור': רַבִּי טַרְפוֹן, חכם המשנה שאומר, במסכת אבות – "הַיּוֹם קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה" – אומר גם, בהמשך הדברים: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר". לא "לסיים" הוא אומר, אלא "לגמור".
גם הפועל 'סיים' היה קיים באותה התקופה.
לפני כן, בימי התנ"ך, אמרו: "כילה". הפועל 'גמר' שימש אז במשורה ובמשמעות מצומצמת מאוד. אבל בלשון המשנה והתלמוד הפועל 'גמר' שכיח מאוד, ומעניין – הוא בן זוגו של 'התחיל': "המתחיל במצווה אומרים לו: גמור". ואילו 'סיים' הוא בן זוגו הקבוע של 'פתח' – פתח בכד וסיים בחבית.
כתיבת תגובה