על המשמעויות של קהה, כמו חרב קהה.
מנחם: שלום. כאן מנחם פרי ורות אלמגור-רמון. שבעים ושבע שנים מלאו השבוע לפטירתו של חיים נחמן ביאליק. ביאליק המשורר והסופר היה גם איש הלשון העברית, ונשיאו הרביעי של ועד הלשון, עד יום מותו. בשנת 1929 נשא את נאומו "מחסורי לשוננו ותקנתה" – מה היה עיקרו, רותי?
רותי: ביאליק דיבר בנאום הזה, בכינוס שנקרא "אמוני הלשון", על חשיבותו של החינוך הלשוני, על הקשר שאין לנתקו בין מחשבה תקינה ללשון תקינה, ועל השממה הלשונית בארץ-ישראל לעומת העושר והעומק בלשונות אירופה: "העברית החיה במצבה של היום יותר משהיא מתקנת אותנו היא מקלקלת אותנו", הוא אמר. "היינו סמוכים במשך דורות רבים על שולחנן של תרבויות עשירות… לִמדנו את מוחנו ואת לבנו להרגיש ולחשוב באמצעות לשונות מתוקנות, דקות ומסוגלות לכל דקדוקי דקדוקיה של המחשבה האנושית. והנה אנו מוצאים כאן בארץ-ישראל… כלי פגום, כלי קהה שלא יצלח אפילו לשמש לחלק העשירי של העושר התרבותי שקלטנו והבאנו מן החוץ".
מעניין השימוש של ביאליק בצירוף "כלי קהה" – בקו"ף. ביאליק ינק את לשונו מכל מקורות הלשון. למילה קהה משמעות רחבה – היפוכו של "חד" – חרב קהה, למשל, וגם – פגום, משובש – במשמעות מוחשית או במשמעות מושאלת: "נתקהה הרב על התלמיד", בלשון המדרש, פירושו: סר חנו של התלמיד בעיני רבו. נתקהה הכלי – נפגם הכלי, וכלי קהה הוא כלי פגום.
כלי קהה הייתה העברית הארץ-ישראלית בעיני ביאליק, והוא הרבה לעשות לתיקונו.
מנחם: שבעים ושבע שנים למותו של ביאליק – רות אלמגור-רמון – תודה רבה.
כתיבת תגובה