איך אומרים "הלך רוח" – יש שתי אפשרויות אבל דווקא זו הרווחת אינה תקנית.
מנחם: שלום כאן מנחם פרי ורות אלמגור-רמון, והיום ננסה לבחון את הלך הרוח, או אולי את הלוך הרוח, ויש אומרים גם הֶלך רוח – מה נאמר מכל אלה, רותי?
רותי: כל שלוש הצורות נשמעות, אבל את הצורה "הֶלך" רוח אפשר לפסול מיד – אין לה שום בסיס.
יסודו של הביטוי בדברי קוהלת: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ". רש"י מציע שני פירושים, ואחד מהם – מדובר באדם "שלא נתן לב היכן נפשו תלך כשימות", כלשונו, כלומר במקום לחשוב על עתיד נפשו לאחר מותו – על הלוך נפשו – חשב על הבלות העולם, על מראה העיניים. 'הלוך' שבביטוי 'הלוך נפש' איננו שם עצם אלא שם פועל – הלוך נפש, כמו חלוף הזמן, עלות השחר או ערוב היום.
ואולם בעברית החדשה נוצר ביטוי חדש, שבו 'רוח' במקום 'נפש', והוא מביע את האווירה השורה בזמן כלשהו, או את דרך המחשבה.
הצירוף החדש נשען על הלוך הנפש שבקוהלת, אבל מבנהו אחר. מעתה המילה הלוך נתפסת כשם עצם של ממש – כאליו "ההלוך של הרוח".
תחילה נקבע באקדמיה ללשון העברית ששם העצם הזה יהיה הֲלָך רוח, כמו דבר חכמה, והלכי רוח כמו דברי חכמה. כך גם כתבו הסופרים והעיתונאים בעבר. ז'בוטינסקי, למשל, כתב בשנת 1905 על יכולתו של הרצל: "אותה יכולת מופלאה, שנבחנה פעמים אין-ספור, לתפוס במבט אחד, בודאות גמורה, את הלך-רוחו של אדם יחיד או של המון שלם."
ואולם עם התפתחות העברית החלה לשמש גם הצורה "הלוך נפש", ובדיון חוזר באקדמיה קיבלו שתי הצורות הכרה רשמית: 'הלך רוח' וגם 'הלוך רוח', וברבים – 'הלכי רוח'.
מנחם: רא"ר – תודה רבה!
כתיבת תגובה