על הקשר בין נטיעות בט"ו בשבט ובין הכוונת תנועה.
מנחם: שלום לרות אלמגור-רמון. כאן מנחם פרי. לכבוד ט"ו בשבט רצית לדבר על – הכוונת התנועה. מה הקשר?
רותי: מיד אגיע לקשר.
נתחיל בשְתיל: "בניך כשתילי זיתים סָביב לשולחנֶך" – מברכים בתהלים את אבי המשפחה. שתילים, ומכאן בימינו 'שְתיל'. 'שתילים' יש גם בלשון חכמים, אך שם רגיל יותר 'נטיעות'. נטיעה – לאו דווקא פעולת השתילה, אלא השְתיל עצמו: "עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה", אומר המדרש, ומכאן האמרה הנהוגה בימינו: אין הנחתום מעיד על עיסתו – לא האופה ראוי להעיד על המאפה שלו, ובהמשך אותו מדרש: "עלובה היא הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה": אם בעל הדבר מעיד שהוא רע, אין ספק שהוא רע. נטיעה כאן היא הנטע, השתיל – שם עצם ולא פעולה. ואילו בימינו נטיעה היא פעולה – פעולת השתילה. יוצאים לנטיעות, אבל נוטעים שתילים.
בדרך כלל, בעברית, התהליך הפוך: הפעולה הופכת לאט לאט לשם עצם. כך קרה למשל למילה כיוון.
כיוון במקורה – פעולת המכוון: על הגן שברא אלוהים בעדן, אומר המדרש: "הנטיעה צריכה כיוון" – צריך לכוון את גידולה. היום היינו אומרים: צריכה הכוונה, מפני שהמילה 'כיוון' הפכה לשם עצם, כמו למשל בצירוף 'כיוון התנועה'. ולכן כשאנחנו זקוקים לציון הפעולה כבר אומרים: הכוונת התנועה: "השוטר עוסק בהכוונת התנועה". והיום היינו אומרים: השתיל צריך הכוונה, ולא כדרך המדרש: הנטיעה צריכה כיוון.
מנחם: תודה לרא"ר.
כתיבת תגובה