נקרופיליה, או הפער בין תקן לנורמה בעברית הישראלית / טור אורח

אילו התבקשתי לתאר את הבעיה על רגל אחת, הייתי אומרת כך: עומד לו המורה ללשון בכיתה ואומר לתלמידיו "שווא בראש המילה הוא שווא נע", ואת המילה "שווא" הוא מבטא פעמיים בשווא נח בראש המילה.

וזאת מפני שתורת ההגה והצורות של העברית התִּקנית, הרִשמית, זו הנלמדת בשיעורי הלשון בבית הספר והמדוברת (פחות או יותר) בפיהם של קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה, היא תורת ההגה והצורות של עברית המקרא, כפי שמתעד אותה הניקוד הטברני, ולא תורת ההגה והצורות של העברית שלנו, העברית הישראלית. לעברית הישראלית יש כללי דקדוק משלה, והם שונים מכללי הדקדוק של עברית המקרא.

נבדוק לדוגמה את הכלל שהזכרתי: "שווא בראש המילה הוא שווא נע."

אנו מסבירים לתלמידינו שהשווא הנח הוא חוסר תנועה, והשווא הנע הוא "תנועה נייטראלית קצרה ביותר", כהגדרתו של פרופ' יהושע בלאו בספרו "תורת ההגה והצורות".  ומהי האמת?

ראשית, בעברית הישראלית השווא הנע הוא תנועת e, בדיוק כמו התנועה שמסמן הסגול, ולעיתים גם הצירה (חרוז מאחת הפרסומות ברדיו:  "שמן זית זֵיתָא זה הקֶטַע"). שהרי אין הבדל בין הגיית השווא במילה "נְמָלָה" ובין הגיית הסגול במילה "נֶחָמָה", בין הגיית השווא במילה "לְבָנָה" ובין הגיית הסגול במילה "לֶהָבָה".

שנית, בעברית הישראלית שווא בראש המילה הוא שווא נח דווקא. הנטייה להתחיל מילה בחוסר תנועה היא חזקה כל כך, עד שרבים מדוברי העברית הישראלית (אולי רובם) נוהגים להגות עיצור קולי כבלתי קולי, ובלבד שלא להגות אותו בשווא נע בראש המילה. כך, למשל, במילה "בְּחִינָה" הם לא יהגו את ה-ב' בשווא נע כדי להפרידו מן ה-ח' הבלתי קולית, אלא יהגו אותה בחוסר תנועה ובצמוד ל-ח', ויאמרו "יש לי מחר פְּחִינָה" (בפרסומת:  "פְּשָׂמִים קונים בַּדיוּטי-פְרִי").

לכלל הזה יש שלושה יוצאים מן הכלל:

• מילים הפותחות באחד מן העיצורים י', ל', מ', נ', ר', שקשה לבטא אותם בחוסר תנועה. במילים כאלה, השווא בראש המילה הוא נע בלית ברירה ("כְּשָפים" לעומת "רְשָפִים" ו"נְשָפִים").
• מילים שהעיצור שאחרי השווא אצלן הוא א' או ע' (שזה היינו הך בעברית הישראלית), או ה' ("קְטָטָה" לעומת "קְעָרָה", "דְרִישָה" לעומת "דְהִירָה").
• כשהאות השוואית הפותחת את המילה היא אחת מאותיות השימוש בכ"ל, כלומר אינה חלק מן המילה אלא תוספת, השווא הוא נע, כלומר נהגה בתנועת e, כמו סגול. (ה-ל' בלית ברירה, אבל גם ה-ב' וה-כ'.) כל דובר עברית מבחין בין השווא הנח לשווא הנע במילה "כְּחוֹל" בשני הקשרים שונים ("הוא פתח את החלון ולעיניו נגלה כְּחוֹל הים. המשתזפים שעל החוף היו רבּים כְּחוֹל הים") או במילה "בְּצוּרָה" ("הם בנו בחול טירה וסביבה חומה בְּצוּרָה, בְּצוּרָה של דרקון"), או במילה "בְּליֵיזֶר" ("הוא לובש בְּליֵיזֶר ועושה ניתוח עיניים בְּליֵיזֶר").

ועכשיו נבדוק עוד כלל משיעורי הלשון בבית הספר:  "הדגש הקל, המסמן את מבטאן הפוצץ של אותיות בג"ד כפ"ת, בא בראש מילה ובראש הברה, כלומר אחרי שווא נח."

ראשית, כידוע לכולנו, בעברית הישראלית הכלל הזה אינו נוגע אלא לאותיות בכ"פ, שכן רק הן מסמנות עיצור בעל שני מבטאים, פוצץ וחוכך. בנוגע לשאר השלוש הוא פשוט אינו רלוונטי.

שנית, וגם זה ידוע, הכלל הזה כבר מזמן חדל לפעול בעברית! לכן מובן מדוע השתנות השווא הנע בראש המילה לשווא נח בימינו לא הביאה לשינוי מבטאם של עיצורי בכ"פ שאחרי השווא, והוא נשאר חוכך.  במילה "סְפָרִים", למשל, יש פ' רפה אחרי שווא נח. ולהיפך:  מילה הפותחת באחד מעיצורי בכ"פ, כגון ה-כ' במילה "כֶּלֶב", אם נוספת לה אחת מאותיות השימוש בכ"ל, התוספת הזאת של שווא נע לפני העיצור הפוצץ אינה משפיעה עליו, והוא איננו הופך לחוכך. בעברית ישראלית אפשר שיהיה אדם בעל חתול וכֶּלֶב. אף פעם לא בעל חתול וחֶלֶב. ועוד אחזור לכך.

המילה כְּפָר, בעברית המקרא הייתה מילה דו משמעית: פירוש אחד שלה היה "סוג של יישוב"; הפירוש האחר היה "כמו הזָכָר של הפרה". בעברית הישראלית יש לכל אחת מן המשמעויות הללו מילה משלה: "זה כְּפָר דרוזי" (שווא נח ואחריו פ' רפה) לעומת "הוא השתולל כְּפָּר (=כֶּפָּר) זועם" (שווא נע ואחריו פ' דגושה). כלומר, או "כְּפָר", או "כֶּפָּר". המילה המקראית "כְּפָר" (כֶּפָר) אינה קיימת כלל בעברית הישראלית.

גם כשמדובר באות השימוש ל', המבוטאת בשווא נע בלית ברירה, עדיין יבדיל הדגש הקל בין שתי המשמעויות.  לדוגמה, פרסומת שראיתי: "למכירה נעלי ספורט 'ריבוק' לבָנות, לבָּנות, חדשות, מידה 34."

(והערה בסוגריים בנוגע ל"כּלב" ול"חלב":  התבטלות הגרוניוּת של ה-ח' בעברית הישראלית, ובעקבותיה התבטלות ההבדל בין ח' ובין כ' חוככת, גרמה לכך שאנחנו, עִם כל הרצון הטוב וכל הכוונות הטובות, לא מסוגלים לציית לכללי הדגש הקל הנלמדים בבית הספר, כי אם נדבר לפי כללים אלה יהיה עלינו להשתמש בחֶבֶל חשמלי, לשמוע ברדיו על קצין צבא בדימוס שכתב אוטוביוגרפיה וקרא לה "בְּעֵט וּבְחִידוֹן", למלא מים בְּחַד, לספר לילדים בחנוכה על היוונים שבאו וְחָבְשוּ את ירושלים, לשמוע איך אייל גולן שר לאהובתו שהוא רוצה בה כְּחַלָּה, והכי גרוע – לשמוע שהכדורגלנים משחקים בְּחָרָה דֶשֶא.)

אבל נחזור לכלל שהתחלנו לדון בו, הכלל של הדגש הקל.  כאמור, האותיות ב' כ' פ' נשארות דגושות אחרי השווא הנע של אותיות השימוש ("כְּפָּר") אבל במקרים שאות השימוש נתפסת כחלק מן המילה, ולא כתוספת, כלומר, הצורה התאבנה, אותיות בכ"פ שאחרי השווא הנע אינן דגושות.  בדוגמאות שלהלן כל דובר עברית יבדיל בין הצורה המאובנת ובין הצורה הנתפשת כמילה בתוספת אות שימוש:

א:  "שב, בּבַקָשָה. במה העניין?"

ב:  "תודה.  אני רוצה לפנות אליך בּבַּקָשָה מוזרה במקצת."

א:  "זה יעלה לך מאה שקלים לְפָחות."

ב:  "מה?! אבל אני התכוונתי לְפָּחות, להרבה פָּחות!"

"לא עברו שלושה ימים והאתרוג הזה הפך מבוסר מוחלט לְבָּשֵל מדי; החלטתי לְבַשֵל ממנו ריבה."

"אני לא מבין את זה. אני בִּכְלָל אף פעם לא נתקלתי בֶּכְּלָל כזה!"

"אני לא 'בְּרֹגֶז' איתו, אני סתם שרוי בְּרֹגֶז."

ונעבור לכלל נוסף מכללי הדקדוק הנלמדים בבית הספר: "צורת בינוני יחידה של פעלי ל"ה היא מלרעית:  רָצָה, קָמָה בָּאָה וכו'." 

עוד שקר. הרי איש איננו מדבר כך, ואיש אינו קורא כך טקסט כתוב, גם לא המורה ללשון.  אם נציג לפניכם שני משפטים, שניהם נכונים בהחלט מבחינה דקדוקית, ונשאל איזה משניהם אינו קביל בעברית, כל אחד יידע מייד את התשובה:

א. המחיר ירד, לכן הוּא רָצָה לקנות את זה אתמול.

ב. המחיר ירד, לכן הִיא רָצָה לקנות את זה עכשיו.

אך לשום מורה ולשום משגיח לשון ברדיו ובטלוויזיה אין אומץ לקבוע שבעברית ישראלית צורת בינוני יחידה של פעלי ל"ה היא מלעילית.

ונעבור לכלל הבא: "בנטיית הפועל, צורת הנוכחים בעבר היא מלרעית: שְמַרְתֶּם."

גם זה שקר, כמובן. כולנו יודעים שבעברית הישראלית צורת הנוכחים בעבר היא מלעילית, ולכן כנראה גם התנועה בראש המילה אינה נחטפת ("שָמַרְתֶּם"). לא תמצאו שום שכבה של דוברי עברית שאומרים "חליתם" ו"אושפזתם", ולא משנה מהי השכלתם ומה הרקע הסוציו-אקונומי שלהם. גם המורה ללשון אומר "חליתם" ו"אושפזתם" ו"שָמַרתֶּם" כשהוא מדבר עם תלמידיו בכיתה, וכשהוא משוחח עם עמיתיו בחדר המורים.

אפשר להמשיך כך, ולהזכיר עוד כמה וכמה מתים, עליהם השלום: הדגש החזק ז"ל, המַפּיק ז"ל, החטפים ז"ל, הגרוניוּת ז"ל, המלרעיות של "ארבע", ו"שמונה" ז"ל, ועוד כהנה וכהנה – והמורים ללשון ממשיכים להתעסק ברצינות וביסודיות עם הגוויות האלה, כאילו לא בבית הספר הם עובדים, אלא במכון הפתולוגי באבו כביר. מה זה אם לא נֶקרופיליה?

נכון שגם בלשונות אחרות הכתיב מייצג הגייה שכבר עברה מן העולם. באנגלית המילה knife (סכין), למשל, נהגית בלי העיצור k ובכל זאת כותבים בראש המילה את האות המייצגת אותו. אבל בניגוד לעברית, קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה לא יהגו את המילה הזאת בצורתה העתיקה, ומשרד החינוך לא יכלול את הצורה העתיקה ב"תיקוני ההגייה" בחומר של בחינות הבגרות.  הם מכירים בעובדה שה-k הזאת כבר מתה, והם נותנים לה לנוח על משכבה בשלום.

מלבד זאת, בניגוד לעברית, המילה knife כתובה כך, עם ה-k בראשיתה, בכל ספר, בכל עיתון, בכל מודעת פרסומת, בכל שלט חנות. כל אדם רואה אותה בצורתה זו מיום שהוא לומד לקרוא ועד סוף ימי חייו. ואילו אצלנו כבר בתחילת בית הספר היסודי הילדים עוברים לקריאה בטקסטים לא מנוקדים, ואלה יהיו הטקסטים שילוו אותם מרגע זה ואילך במשך כל ימי חייהם.  לכן הם מכירים את הכתיב העיצורי, אבל לא את סימני הניקוד. וזו הסיבה לכך שאדם משכיל ותרבותי אצלנו יודע לכתוב עברית בלי שגיאות כתיב, ואיש אינו יודע לנקד את העברית בלי שגיאות ניקוד.

שום ילד ישראלי לא יגיד "הֶחָבֵר שלי". כי הילדים אינם שומעים את המילה "הֶחָבֵר" לא מפי הוריהם ומוריהם, ולא מפי מנהיגי העם ואנשי הרוח המתראיינים באמצעי התקשורת.  והם גם אינם רואים את המילה מנוקדת כך, כי הם קוראים טקסטים לא מנוקדים. אחר כך הם מגיעים לבית הספר התיכון ומשננים שם את כללי ה' הידיעה וכללי ו' החיבור וכו' כדי להצליח בבחינת הבגרות, אבל הם לא ישתמשו בזה אחר כך. כלומר, המטרה היא לעבור את הבחינה ואחר כך לשכוח, מפני שהחומר (לפחות בתחום ההגה והצורות) ממילא אינו רלוונטי לשום דבר.

די להקשיב לעברית שבפיהם של אנשים בעלי השכלה גבוהה, מנהיגים ואנשי רוח. גם אלה המדברים עברית יפה, עשירה, מדויקת – כל מילה שניה נהגית בפיהם שלא לפי כללי הדקדוק הטברניים. וזהו המצב לא רק בדיבור, אלא גם בקריאה.  בכל אומה ולשון אדם משכיל יכול לקרוא בקול רם קטע כתוב מתוך ספר או עיתון בלי אף שגיאה אחת. כמעט שום משכיל עברי בימינו, גם אם הוא מורה ללשון, איננו יכול לקרוא לפני תלמידיו בקול רם קטע כתוב בעברית בלי אף שגיאה אחת.  ואגב, זה קורה לעיתים קרובות גם כשהטקסט מנוקד!

כהמחשה לחוסר הרלוונטיות של הניקוד בחיינו אפשר להביא את העובדה שבשנים האחרונות כמעט שאין בנמצא ספר שירה אחד, ספר ילדים אחד, מוסף לספרות אחד בעיתון, מילון עברי אחד, נקי משגיאות בניקוד.  ומדובר בהוצאות הספרים המכובדות ביותר. לפני זמן מה, למשל, עלעלתי בספר חדש בהוצאת "זמורה ביתן" בסדרת "מרגנית" (המוגדרת על גבי העטיפה כסדרת "ספרי מופת לילדים ולנוער"). לאחר עשרים העמודים הראשונים אמרתי לעצמי באכזבת-מה שכל הטקסט מנוקד נכון, והנה, בעמוד מספר עשרים ואחת מצאתי את הצירוף "שָעוֹן קוקיה" – ונחה דעתי. גם במילונים העבריים המכובדים יש שגיאות בניקוד (לדוגמה, "עָקֵב אֲכִילֶס", במילון של שוויקה, "אֲגָדָה", "עוֹרֶק", במילון "מילה במילה" של אבניאון). האם אין זה אומר דורשני?  לדעתי אין לעובדות האלה אלא משמעות אחת:  הניקוד הטברני אינו רלוונטי למציאות של העברית הישראלית. עובדה היא שזה לא מפריע לאף אחד.  איש אינו מתקומם על שגיאות בניקוד ואיש אינו מתלונן על כך.  נסו לתאר לעצמכם איך היה הציבור מגיב אילו יצאו לאור ספרים עם שגיאות כתיב…

בכל אומה ולשון יש שכבה חברתית שאנשיה מדברים בלשון תקנית, ולשונם היא הנחשבת לשפת המופת, שפה הראויה לחיקוי. אצלנו איש אינו מדבר בעברית תקנית.  דיבור שוטף וטבעי נשמע כך (מצוטט מתוך הרצאה של מדריך לשון לקרייני רדיו!!!): "בֶּקְשָיִים, בֶּהֲקָמָתוֹ, בֶּשְנַת, תִּשְעִים וְאַרְבַּע, שידוּר טלוויזיוני, רָאִיתֶם, למרות שֶ, בגלל שֶ, אֶצבּע, וְכַּמוּבן, בֶּבֶּעָיָה, שמוֹנים וֶשמונֶה, בֶּכְלָל, וֶמֶנַתחִים, ישׂרָאֵלית, לְהַבָּא, לְכַּתָּבים", וכן הלאה.

לסיכום, דקדוק העברית הנלמד בבית הספר הוא דקדוק של שפה שאינה קיימת. הגיע הזמן להכיר בבעיה הזאת ולהתחיל לחפש לה פתרון!!!

ד"ר רינה ברוך, מתרגמת ועורכת לשון

.

מה דעתך על אלה?

צוחקים על העברית – פתיחים מיוחדים לשיעורי לשון צורות שונות באותו הפסוק: חלונים וחלונות, עוּרִי מלעיל ומלרע, פֹּה וגם פּוֹ עם הלשון בחוץ – על הקשר בין העברית לברית מילה איך אומרים: תוקפֿנות / תוקפּנות?