על הביטוי "מי לי ולך" או "מה לי ולו" ועל המקורות הקדומים שלו.
מנחם: שלום כאן מנחם פרי ורות אלמגור-רמון, והפעם רצית לדבר על צורת דיבור הנהוגה אצלנו, ושורשיה, אולי שלא כצפוי – עתיקים: "מה לי וְלך".
רותי: צורת הדיבור הזאת שכיחה מאוד אצלנו, והיא קיימת גם בכתיבה: מה לי ולהם? מה להם ולחינוך הדור? היא מובעת בצורת שאלה, ויש בה כעס וזלזול: כאילו אמרו: אין לי חלק בהם; ענייני החינוך מהם והלאה.
מאחר שהאמירות האלה אינן נשמעות ספרותיות קשה לנו לקשור אותן ללשון המקורות. אבל נשוב לרגע אל סיפור אליהו הנביא והאישה הצרפתית שהציל מרעב, ואחר כך חלה בנה מאוד והאישה ביקשה להתנער מאליהו ואמרה לו: "מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים, בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי"? הסוף כזכור היה טוב: אליהו התמודד – נמתח – על גופו של הנער, ונפשו שבה אליו. אבל כשרצתה האישה להרחיק את עצמה מאליהו אמרה לו: "מה לי ולך". הביטוי הזה, לגווניו, מופיע כמה פעמים בתנ"ך, ונביא כאן עוד דוגמה אחת: יורם מלך ישראל, בנו של אחאב – שניהם רבי חטאים – שלח שליחים לקראת יהוא לאחר שהומלך תחתיו, ושאל: "השלום"? ועל כך נענה פעמיים: "מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם": אתה, יורם, אין לך שום קשר לשלום. והעונש על הריחוק מן השלום לא איחר לבוא: יהוא הרג את יורם ואת מקורביו.
ומעניין – גם במשנה מוצאים את המתכונת הזאת: מי שהיה עד לעברה חייב להעיד. "וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת" – מה אני צריך להסתבך? למניעת מחשבה כזאת מובא הפסוק: "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". מה לי ולכם – מתכונת עברית מקורית שמצאה לה מקום בעברית החדשה.
מנחם: רא"ר תודה רבה!
כתיבת תגובה