על ההבדל בין נוכֵחַ ובין נוכָח.
מנחם: שלום, כאן מנחם פרי ורות אלמגור-רמון. "שר התיירות נוכָח במקום", שמעתי, וגם: היה נוכָח. נוכח או נָכַח?
רותי: הצורה הנכונה היא: נכח. נכח כמו: שכח, טרח, או ברח. אולי נבהיר קודם כול מהו 'נוכָח': הפועל נוכח – וגם נולד, נוסד ונוצר – כולם משורשים שהאות הראשונה שלהם יו"ד: נוצר – מן השורש יצר, נוסד מ-יסד, נולד ולהוליד – מן השורש ילד. גם 'נוכח' ולהוכיח מן השורש יכח. נוכח הוא מי שהוכיחו לו – נוכח לדעת.
מנחם: אם כך מאין הנו"ן במילה 'נוכח'?
רותי: הנו"ן היא של הבניין – בניין נפעל. נוכח דומה ל-נשכח. אבל במשפט שהבאת בפתיחה לא מדובר במי שהוכיחו לו, אלא במי שהיה במקום – נָכַח במקום. שורש המילה הזאת הוא נכ"ח – כלומר האות נו"ן שייכת לשורש. בעבר: השר נכח במקום. נכח, ולא "נוכַח". ובהווה: נוכֵח. נוכח כמו שוכח. הפועל נוכח הוא פועל חדש בעברית, והוא מבוסס על המילה התנ"כית נׂכח – מול, ומכאן נוכח פניו, נוכח עיניו. על המשמעות הזאת ביססו סופרים בימינו את הפועל לנכּוח – להיות במקום: "לנכוח בתפילה", כותב משה שרת ביומנו. היום מעדיפים לומר "להיות נוכֵח": השר מעוניין להיות נוכח בישיבה. השר נוכח והשרים – נוכְחים.
כתיבת תגובה