על המשמעויות של ש-ג-ר: לשגר, שגרת לשון, שגריר, שגר אלפיך.
מנחם: שלום לרות אלמגור-רמון. כאן מנחם פרי, והיום נשיב על שאלתה של אפרת ברזל – מניין המילה שגרה.
רותי: נאמר תחילה משהו על הפועל 'לשגר', שפירושו לשלוח. מקורו בארמית, ומשם הגיע אל העברית שבתלמוד: אדם משגר לחברו מתנות או כסף, או משגר את חברו למקום כלשהו, ובימינו משגרים בעיקר חלליות.
אבל ראשיתו של השורש שג"ר בעברית של בתנ"ך: בהבטחות השפע הניתנות לעם ישראל בספר דברים יש, נוסף על 'פרי הבטן' ו'פרי האדמה', גם – "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ", ורש"י מסביר שם, שירבו "הוולדות שהבהמה משגרת ממעיה" – הלוא גם זה סוג של שילוח.
בלשון המשנה נוצר הביטוי "תפילה שגורה" – ר' חנינא בן דוסא מעיד שאם הוא בא לברך חולה ותפילתו שגורה בפיו – הוא יודע שהחולה יחיה. ומכאן נולדה בלשון ימי הביניים "שגרת לשון" – כלומר – מה שהלשון משגרת, משלחת, מן הפה. שגרת הלשון סללה את הדרך לשגרה בת ימינו המתרגמת את "רוטינה", ומכאן גם התואר שגרתי.
מעניינים גם תולדותיו של השגריר העברי: בתלמוד הירושלמי שגריר הוא משנה למלך: מדובר שם על 'שני מלכים ושני שגריריהם', ונראה שזו השתקפות של המילה הלטינית סור-רגולוס – תת-מושל, ובחילוף למד" ברי"ש – סור-רגורוס, ומכאן בדמיון צליל – שגריר. בלשון ימינו אימצו את השגריר ההיסטורי וקשרו אותו אל השיגור, השילוח, ומעתה הוא שליח של מדינה במדינה אחרת – אמבסדור.
מנחם: רא"ר – תודה רבה, ותודה לאפרת ברזל על שאלתה.
כתיבת תגובה