על הגיית קמץ, חולם, חיריק, קיבוץ על סיבת השינוי שחל בהגיית האשכנזים וגם על מהות השווא.
הינה התשובות לשאלותיך, לפי סדרן:
- אכן יש שתי תאוריות עיקריות בנוגע לסיבת השינוי שחל בהגיית האשכנזים. האחת תולה את המעבר במעבר דומה שחל בין הגרמנית ליידיש באותה תקופה – זו דעת חנוך ילון. האחרת מדברת על פעילות למדנית נורמטיבית של חכמים בבליים, שהשרישו את ההגייה הטברנית – זו דעת מקס וויינרייך. דעותיהם מסוכמות יפה בערך שכתב מורג באנציקלופדיה יודאיקה Pronunciations of Hebrew, כרך 13, עמ' 1128–1130. כמובן, בביבליוגרפיה שבסוף הערך יש מראי מקום למאמרים של הנ"ל. כדאי לעיין גם בספרו של אילן אלדר, מסורת הקריאה הקדם-אשכנזית […], כרך א, ירושלים תשל"ט, במבוא בעמ' ט ואילך, ובמיוחד בהערה 17 הארוכה בעמ' ט, ובהמשך בעמ' 43 – 45. שם גם הפניה למחקרים הרלוונטיים.
- התשובה על השאלה הזאת קשה. רוב כתבי היד המנוקדים בניקוד ארץ-ישראלי אכן מכילים שבעה סימנים, אבל שני הסימנים ל-a ושני הסימנים ל-e משמשים בערבוביה. לא כל כך ברור מה הסיבה. יוסף יהלום הראה בשני מאמרים שיש כתבי יד המכילים רק חמישה סימנים ויש המכילים שישה סימנים. אלה, כנראה, הקדומים יותר. ראה: י' יהלום, "הניקוד הארצישראלי – המחקר והישגיו", לשנו נב (תשמ"ח), עמ' 112–143; י' בלאו וי' יהלום, "טיפולוגיה של כתבי יד בניקוד ארץ-ישראלי", מחקרים בלשון יז-יח תשע"ז, עמ' 95–116.
- גם התשובה לשאלה זו מורכבת, אבל בקצרה אפשר לומר כך: באופן עקרוני השווא מבטא חוסר תנועה. במקום שלא הייתה תנועה מעולם הדבר ברור. במקום שהייתה תנועה ונחטפה, הם הבינו את זה באופן עקרוני כאפס תנועה, והתנועה באה רק כדי לבקע את הצרור שנוצר. לכן לא ראו לייחד לזה סימן נפרד. לדוגמה: ההגייה האידיאלית של מילה כמו כְּפָר, לתפיסת הטברנים, היא kfar, באפס תנועה לאחר k. כיוון שקשה לבטא את הצרור, נכנסת תנועת עזר a, שהיא איננה אלא המימוש של אפס התנועה: kafar.
- איננו יודעים בדיוק את הגייתם המקורית של שמות התנועות, כי הטקסטים הקדומים המכילים אותם אינם מנוקדים. ייתכן שההגייה המקורית הייתה קָמֵץ וייתכן – קֶמֶץ, וכך גם שֶׁרֶק, חֶלֶם, חֶרֶק. ראה בערך Masorah, שכתב אהרן דותן, אנציקלופדיה יודאיקה, כרך 16, עמ' 1448–1449; מילון בן-יהודה, הערך "קמץ", כרך יב, עמ' 5994, טור 2, הערה 3 (נכתבה בידי נ"ה טור-סיני). רק בתקופה מאוחרת התחילו לנקד את ההברה הראשונה של השם בתנועה שהיא מציינת, וכך מקובל היום. איני רואה צורך לשנות ממה שמקובל, אבל בעקבות מורי, פרופ' דותן, אני הוגה קיבוץ.
כתיבת תגובה