על כלל הדומות של רבי אליהו בחור ועל כיצד הגו הטברנים עצמם את השווא במקרה הזה.
דבריו [של אליהוא שנון] נוגעים למבוכה שיש בעניין כלל "הדומות" של אליהו בחור (אשכנז, המאה החמש-עשרה). הוא קבע שבכל מקום שיש רצף של שתי אותיות זהות, השווא שבראשונה שבהן יהיה נע. על פי זה השווא במילה "יְבָרֶכְךָ" צריך להיות נע. כך קוראים חלק מהספרדים, והרבה אשכנזים, היום. כך ממליץ גם שנון במה שהעברת לי.
אבל עם כל הכבוד לו, הוא אינו מזכיר שהטברנים עצמם, ראשוני המדקדקים כמו חיוג', אבן-ג'נאח ורד"ק הורו להגותו נח, אם לפניו תנועה קטנה. כך הוגים התימנים, וכך יש לדעתי להגות, שלא כהמלצתו של שנון.
בדפוסים שסימנו מתג במילה הזאת, כמו ברויאר, סימנוה בהברת בָ, וזה יכול להיות רק אם השווא שבכ"ף נח. אם הוגים אותו נע, יש נטייה להטעים הטעמת משנה את ההברה רֶ.


18/10/2026 at 8:57 pm
בצד שלי (אליהוא שנון) יש מסורת לא פחות חשובה ממסורת התימנים. והיא מסורת יהודי ג'רבה. בקהילה זאת, הנחשבת חזקה ועתיקה וראויה לסמוך על מנהגיה, קראו שוא־נע. המיוחד בג'רבה היה שהיו בהם הרבה מאד כהנים, לעומת קהילות ישראל בכל העולם. במרבית הקהילות בעולם היו מעט כהנים, ואם כהן אחד טעה בקריאה, לא תמיד היה מי שיתקנו, והמסורת יכלה להימחק מול קריאה חדשה ולא נכונה.
בג'רבה, לפעמים היתה קהילה שכולה כהנים, וברור כי כהן בודד טעה – מיד היו מתקנים אותו. גם בכל ג'רבה הכהנים רבים, ויכלו לתקן כל כהן שטעה.
נוסף על ראיה זאת, נוסיף כי מאות ואלפי קהילות בכל התפוצות נהגו לקרוא שוא־נע. אף העידו לפני כהנים זקנים רבים שכן קראו אבותיהם שהקפידו מאד על כל תג.
לעומתם אף שאלתי אנשים לא מעטים שהם עצמם קוראים שוא־נח כי הם אימצו את הקריאה בעקבות מומחה דקדוקי המקרא אשר שכנע אותם לשנות מנהג אביהם. אז למי יש לשמוע: למסורת או לדקדקן? הרי המסורת לעולם עדיפה.