יְבָרֶכְךָ – השווא נע או נח?

בצד שלי (אליהוא שנון) יש מסורת לא פחות חשובה ממסורת התימנים. והיא מסורת יהודי ג'רבה. בקהילה זאת, הנחשבת חזקה ועתיקה וראויה לסמוך על מנהגיה, קראו שוא־נע. המיוחד בג'רבה היה שהיו בהם הרבה מאד כהנים, לעומת קהילות ישראל בכל העולם. במרבית הקהילות בעולם היו מעט כהנים, ואם כהן אחד טעה בקריאה, לא תמיד היה מי שיתקנו, והמסורת יכלה להימחק מול קריאה חדשה ולא נכונה.
בג'רבה, לפעמים היתה קהילה שכולה כהנים, וברור כי כהן בודד טעה – מיד היו מתקנים אותו. גם בכל ג'רבה הכהנים רבים, ויכלו לתקן כל כהן שטעה.
נוסף על ראיה זאת, נוסיף כי מאות ואלפי קהילות בכל התפוצות נהגו לקרוא שוא־נע. אף העידו לפני כהנים זקנים רבים שכן קראו אבותיהם שהקפידו מאד על כל תג.
לעומתם אף שאלתי אנשים לא מעטים שהם עצמם קוראים שוא־נח כי הם אימצו את הקריאה בעקבות מומחה דקדוקי המקרא אשר שכנע אותם לשנות מנהג אביהם. אז למי יש לשמוע: למסורת או לדקדקן? הרי המסורת לעולם עדיפה.