על כלל הדומות של רבי אליהו בחור ועל כיצד הגו הטברנים עצמם את השווא במקרה הזה.
דבריו [של אליהוא שנון] נוגעים למבוכה שיש בעניין כלל "הדומות" של אליהו בחור (אשכנז, המאה החמש-עשרה). הוא קבע שבכל מקום שיש רצף של שתי אותיות זהות, השווא שבראשונה שבהן יהיה נע. על פי זה השווא במילה "יְבָרֶכְךָ" צריך להיות נע. כך קוראים חלק מהספרדים, והרבה אשכנזים, היום. כך ממליץ גם שנון במה שהעברת לי.
אבל עם כל הכבוד לו, הוא אינו מזכיר שהטברנים עצמם, ראשוני המדקדקים כמו חיוג', אבן-ג'נאח ורד"ק הורו להגותו נח, אם לפניו תנועה קטנה. כך הוגים התימנים, וכך יש לדעתי להגות, שלא כהמלצתו של שנון.
בדפוסים שסימנו מתג במילה הזאת, כמו ברויאר, סימנוה בהברת בָ, וזה יכול להיות רק אם השווא שבכ"ף נח. אם הוגים אותו נע, יש נטייה להטעים הטעמת משנה את ההברה רֶ.
כתיבת תגובה