על מקור הביטוי לצלול במים אדירים.
אתמול הבחנו בין צולל – להנאתו, לבין צוללן – איש צוללת. היום נצלול במים אדירים: הצלילה במים אדירים – מן התנ"ך, משירת הים: "צללו כעופרת במים אדירים" – שרים משה ובני ישראל על פרעה וחילו. חכמי התלמוד הוציאו את הביטוי מפשוטו ואף הרחיבו אותו: ומהם קיבלנו את הניב: צלל במים אדירים והעלה חרס בידו:
בתלמוד מסופר על אדם שפרע את שער ראשה של אישה בשוק. רבי עקיבא חייב אותו לפצות אותה על הבושה ולשלם לה ארבע-מאות זוזים. האיש חיפש דרך להימנע מן התשלום וביקש מרבי עקיבא לדחות את מועדו. הוא הלך לביתה של האישה, המתין עד שראה אותה בחצר, ושבר בפניה כד שהיה בו מעט שמן. האישה לא היססה, ובעודה עומדת בחצר סכה את שערה בשמן לעיני כול. לאחר שראה האיש את המעשה חזר אל רבי עקיבא וטען כלפיו: דמי הבושה שגזרת עליי לשלם אינם הוגנים. הרי האישה הזאת מביישת את עצמה. השיב לו רבי עקיבא: "צללת במים אדירים והעלית חרס בידך" – טרחת מאוד, אבל הטרחה לא תועיל לך. אמנם האישה ביישה את עצמה ופרעה את שערה בפרהסיה, אבל המעשה שלה אינו מקנה לך את הזכות לבייש אותה. מי שטורח טרחה רבה ומאמציו לשווא – צולל במים אדירים ומעלה חרס בידו.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה