על הביטוי שנראה לנו חדש ועממי, ומתברר שהוא עתיק ימים – אחרון אחרון חביב.
יש שביטוי נשמע לאוזנינו כאילו הוא שאוב מן המקורות העתיקים, אך מתברר שהוא נולד בעברית החדשה. כזה הוא למשל הניב 'תפס את השור בקרניו' – ניגש ישר לעניין.
היום נדבר על מקרה הפוך: ביטוי שנראה לנו חדש ועממי, ומתברר שהוא עתיק ימים – אחרון אחרון חביב. כאשר חזר יעקב לארץ כנען בא לקראתו עשיו ואתו ארבע מאות איש. יעקב חשש שעשיו מתכוון לפגוע בבני משפחתו, וביקש לגונן עליהם: "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים". יעקב העמיד את נשיו ואת ילדיהן אחרונים – מדוע? על כך המדרש משיב: "כי אחרון אחרון חביב". הצירוף "אחרון אחרון" מופיע כמה פעמים בתלמוד ובמדרשים, תמיד בהקשר שיש בו מעין שרשרת או רצף של דברים, ו"אחרון אחרון" הוא האחרון שבכולם – "הכי אחרון" בלשון הילדים של היום. מכאן הביטוי התלמודי "אחרון אחרון נשכר" – אם יש כמה ניזוקים זה אחר זה – האחרון שבהם – אחרון אחרון – מפוצה ראשון. יעקב העמיד את שפחותיו וילדיהן תחילה, אחר כך את לאה וילדיה, ובסוף – אחרונים אחרונים – את רחל ויוסף שהיו אהובים עליו מכול, כדי להקטין את הסכנה שייפגעו. אחרון אחרון חביב.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה