על מקור הביטוי "קנאת סופרים תרבה חכמה".
רותי: באולפן רא"ר ונ"א שבוע הספר הוא ההזדמנות לדבר על הפתגם: 'קנאת סופרים תרבה חכמה', שמקורה בתלמוד במסכת בבא בתרא. מה משמעותה, נורית?
נורית: תלוי את מי שואלים. יש טוענים שקנאת סופרים היא קנאה חיובית, כי יצר התחרות מדרבן את האדם להשתבח ולהרבות את הידע שלו כדי לעלות על עמיתיו. קנאתו מביאה אפוא להתפתחותו. המדרש מרחיק לכת וקובע: "אילולי הקנאה אין העולם מתקיים". אבל הבלשן דב ירדן השיג על ההבנה הפשוטה הזאת וטען שהיא נובעת מניתוק המשפט מהקשרו.
רותי: הדברים הוצאו מהקשרם, כמו שאומרים במקומותינו.
נורית: נכון. בתלמוד חכם אחד אומר שאם יש שני סופרים, כלומר מלמדי תינוקות, והאחד טוב מחברו, אין לסלק את הטוב פחות, כדי שהטוב ממנו לא יתפאר ויתרשל בעבודתו. ואילו חכם אחר טוען שכדאי להשאיר את המלמד הטוב דווקא כי הוא ישתדל מאוד למלא את תפקידו כראוי שהרי "קנאת סופרים תרבה חכמה", הוא יחשוש מקנאת חברו שסולק שמא ימצא פגמים בעבודתו ויכפיש את שמו. ולכן אין הבדל בין קנאת סופרים לכל קנאה אחרת שמרבים לגנות במקורותינו. הבלשנית מאיה פרוכטמן, בספרה 'מדברים בקלישאות' מראה את צדה השלילי של קנאת הסופרים בימינו: "לא ראינו שמורים או סופרים או פרופסורים באוניברסיטה… המתחרים זה בזה כל הזמן מרבים חכמה בעולם. הם עסוקים מדי בתחרות עצמה, וכך החכמה בורחת והקנאה נשארת."
רותי: נורית אלרואי, תודה רבה.
כתיבת תגובה