על המשמעות המקורית של נימוס ואיך התפתחה המשמעות למשמעות ימינו.
מה פירוש להתנהג בנימוס?
בעברית החדשה נימוס הוא דרך ארץ, נוהג תרבותי, כגון נימוסי שולחן ואופן הדיבור, ובעבר היו בעיתונים וברדיו מדורי נימוסים והליכות. עגנון, בסיפורו "הכנסת כלה", מספר על אדם "שאין לו בקיאות בנימוסי העולם ואינו יודע מה יאמר לה", לאישה.
נימוס, במקורה, אינה מילה עברית ואין היא מורה על התנהגות יאה בחברה. היא באה אלינו מ-nomos היוונית ופירושה חוק, סדר קבוע. המשנה, במסכת גיטין, אומרת על המגרש את אשתו ואומר: "עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי" – כאילו לא אמר כלום. ופרשן המשנה, ר' עובדיה מברטנורא אומר: "כנימוס – כחוק". ובאמת גם בלשון בני תקופתו, בימי הביניים, נימוס היה חוק: הרמב"ם, למשל, כתב על התורה ש"כולה נימוסין", כלומר כולה חוקים. את דברי אלוהים עם הכניסה לארץ המובטחת – "ובחוקותיהם לא תלכו", המדרש מפרש: "שלא תלכו בְּנִימוּסוֹת שלהם, בַּדברים החקוקים להם", כלומר – התרחקו מחוקיהם של עמי המקום. ואולם כאן ההיגיון אומר: חוקיהם ומנהגיהם, ובאמת בעברית החדשה נימוס הוא מנהג, בעיקר מנהג אישי, ובעיקר מנהג יפה. והנוהג בנימוס – מנומס.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה