על מקור המילים שנשמעות עבריות לחלוטין.
לאחר שמוציאים את הסופגניות מן השמן הרותח אפשר לספוג מהן את השמן העודף, ואחר כך – לרחוץ את הכלים בספוג וגם – לעשות ספונג'ה – לשטוף את הרצפה.
לא במקרה שלוש המילים האלה דומות בצלילן: ספוג, סופגניות וספונג'ה. כולן ממקור אחד, מן המילה היוונית סְפּוֹנְגוֹס – ספוג. ואולם נראה שכשם שנקביו של הספוג סופגים נוזלים, כן ספגה העברית את הספוג והוא נשמע עברי לחלוטין ו'מציית' לכללי הדקדוק העברי: ספוג במשקל ברוש, בכור, והפועל הנגזר ממנה לספּוג. לספּוג ולא לספוג.
הספוג בא אל העברית בימי המשנה, גם במשמעו הרגיל וגם בשימוש מושאל: המשנה מגדירה ארבעה סוגי תלמידים, אחד מהם היא מכנה 'ספוג' משום "שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל" כלשונה, מעין בור סוד שאינו מאבד טיפה. ומן הספוג נגזרו במשנה הסופגנין, "העשויים כספוג" בלשונו של רש"י.
אבל מה הקשר בין שני אלה לבין הספונג'ה שחדרה אל העגה העברית?
גם היא מקורה בספונגוס היוונית, אך היא באה אלינו דרך הספרדית היהודית, הלדינו. espongar בלדינו – לנקות ב-esponja כלומר בספוג, ומן האספונג'ה נוצרה הספונג'ה ויוחדה לשטיפת הרצפות דווקא. וכך הספוג, הספונג'ה והסופגנית הן מילים אחיות.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה