על הקשר בין דיבה ובין דיבור ואיך נוצקה לדיבה משמעות שלילית דווקא.
כאשר אדם אומר דברי שקר על אחר ומזיק לו בכך, אומרים עליו בימינו שהוא מוציא דיבה, ואפשר להעמידו לדין.
נראה ש'דיבה' במקורה הייתה דיבור, בעיקר לשם רכילות.
דיבה, מן השורש דבב, שמשמעו העיקרי – להשמיע קול דיבור. בלשון חכמים מוצאים מן השורש הזה את הפועל 'לדובב' וממנו – את הביטוי 'שפתיים דובבות' – ממלמלות, לוחשות.
בימי הביניים נוספה לפועל 'לדובב' משמעות קצת אחרת: לעורר מישהו לדבר. המשמעות הזאת שכיחה גם היום: המורה מדובב את התלמיד והחוקרים מדובבים את העצירים.
בעידן הטלוויזיה נוצר הפועל לדַבּב והשם דיבוב, בשל דמיון הצליל ל-dubbing באנגלית. דיבוב הוא תרגום פסקול של סרט על פי תנועות השפתיים בשפה המקורית. מעתה יש לנו בעברית החדשה דיבוב ודבּוב.
ייתכן שבשל הקשר בין דיבור ליריבות קיבלה המילה דיבה את המשמעות של השמצה. אף היא מן השורש דב"ב. בעל דבב הוא יריב, שונא, בלשון המדרש. יוסף שנא את אחיו "ויבֵא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם." ואילו המרגלים ששלח משה לארץ כנען הוציאו את דיבת הארץ רעה. הרמב"ן מסיק מכך: "המביא דיבה דיבר אמת – אשר יראה יגיד – והמוציא דיבה משקר."
ואכן היום התייחדה הוצאת הדיבה לדבר שקר בלבד.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה