על מקור השני הביטויים ועל הקשר לכלב ולחריצים שחורצים.
אפשר לחרוץ חריצים – לחרוט, לחקוק, ואפשר לחרוץ לשון.
לפני שהנחית אלוהים את מכת בכורות על המצרים הוא הודיע לבני ישראל שהם לא ייפגעו, ושאפילו כלב לא ינסה לנבוח עליהם או לנשוך אותם בטענה על המתרחש: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו…". נראה שכלב החורץ את לשונו, מחדד אותה ומכין אותה לנביחה או לנשיכה.
בביטוי דומה משתמש ספר יהושע להמחשת השקט שאחרי הניצחון על חמשת המלכים: "לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו". יש מפרשים גם כאן שכלב לא חרץ לשון, ויש מפרשים, שאיש לא העז לחרוץ לשון לבני ישראל.
מכל מקום מי שחורץ את לשונו כאילו מחדד אותה כדי לפגוע. הביטוי 'לחרוץ לשון' משמש גם בלשון ימינו – בספרות ובעיתונות. ביאליק כינה עיתונאים קלי דעת ורודפי סנסציות: "להקת חורצי עט ולשון". בעברית החדשה נולד גם הביטוי: 'דמֵי לא יחרץ' – שוחד שנותנים למישהו כדי שיעלים עין ממעשה לא ישר, כדי שלא ישחיז את לשונו ולא יזיק לנותן השוחד, כשם שמשחדים כלב בעצם כדי שלא ינבח ולא ינשוך.
לחרוץ לשון ודמֵי לא יחרץ – שני ביטויים המבוססים על פסוק אחד מן התנ"ך.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה