על מקורם ושורשיהם של הצירופים "מורת רוח" ו"קורת רוח".
נתבקשנו להביא את מקורותיהם של הביטויים "קורת רוח" ו"מורת רוח". שני ביטויים דומים בצורתם – רק באות אחת הם נבדלים – וכמעט הפוכים במשמעם.
מורת רוח – מן התנ"ך. מורה – מן השורש מר"ר, שורשן של המילים למרר, מר ומרירות: כשהיה עֵשו בן ארבעים נשא שתי נשים כנעניות "ותהייןָ מֹרַת רוח ליצחק ולרבקה" (בר' כו 35). המילה "מֹרַת" כתובה בלי ו"ו, ומכאן ברור שבשורש יש רי"ש כפולה, מעין מָררָה או מֻררָה כמשקל חֻפָּה או דֻּבָּה.
ובאמת יש גם פעם אחת, בספר משלי – מָרַּת, בצירוף "מָרַּת נפש": "לב יודע מָרַּת נפשו" (משלי יד 10). מורת נפש ומורת רוח – מרירות הרוח.
וייתכן שבהשפעת מורת הרוח נוצק בלשון המשנה הצירוף קורת רוח: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" – לשון מסכת אבות (ד יז). קורת רוח – מן השורש קר"ר, שורשן של המילים לקרר, קר וקרירות. קורת רוח היא נחת רוח, והיא היפוכה של הרוח הלוהטת, המזג החם, הכעס.
גם קֹרָּה, כמו מֹרָּה, משורש שיש בו פעמיים רי"ש, וגם היא ממשקל המילים חֻפָּה ודֻבָּה.
מורת רוח וקורת רוח – שני ביטויים שהם תאומים דקדוקיים ומשמעיהם הפוכים.
כתיבת תגובה