גלו אם יש קשר בין חיקוי, לחקות ובין חוק וחקיקה.
יש חיקויים שתכליתם לרמות ויש חיקויים שתכליתם לשעשע. מה מקורו של החיקוי, שואלים יריב ואהוד ממכללת ספיר.
בתנ"ך מוצאים רק את הפועל 'להתחקות': "עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלַי תִּתְחַקֶּה", מתלונן איוב כלפי אלוהים – אתה עוקב אחרי תנועותיי. היום רגיל יותר: להתחקות אחר התנועות, אך המקור הוא: להתחקות על.
החיקוי עצמו – מקורו במשנה: "לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין", כתוב בהלכות שחיטה, ובגרסה אחרת, בתלמוד: "שלא יחקה את הצדוקים". המינים הם הכופרים ביהדות, והצדוקים – כת שהייתה מקורבת בהשקפותיה למתייוונים.
חיקוי, מן השורש חק"ה, הקרוב לחק"ק – שורש המילים חוק וחקיקה – מי שמחקה את המינים הולך בחוקותיהם – בדרכיהם.
העברית בעת החדשה אימצה את החיקוי שבמשנה: אחד העם קורא לאחד ממאמריו החשובים "חיקוי והתבוללות", ושם הוא מגדיר 'חיקוי': "כל מה שאדם אומר ועושׂה חושב ומרגיש, לא ממעמקי עולמו הפנימי… כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להדמות אל אחרים". והוא מוסיף שחיקוי – בדרך כלל לגנאי.
בלשון ימינו גזרנו מן החיקוי 'חקיינים' ו'חקיינות', אין בו עוד כל גנאי, והוא אף היה לתחום אמנות ולדרך בידור.
כתיבת תגובה