מאין עלה הנוהג להוסיף "הינו", "הינָהּ" וכדומה למשפטים, במקום האוגד הפשוט "הוא" ו"היא"?
"הינכם מועברים למוקד… זמן ההמתנה המשוער הינו שלוש דקות" – שומעים בַּמְּשיבונים. מדוע בחֲרו מנסחי ההודעה לומר: "הינכם" ו"הינו" ולא הסתפקו בעברית פשוטה ומדוברת: 'אתם' ו'הוא'?
נראה שיש כאן תהליך שראשיתו בהשפעה של לשונות אירופה: 'העץ ירוק' אומרים בעברית, אבל באנגלית, למשל: the tree is green. אותה is ומקבילותיה בִּלשונות אחרות משפיעה על דוברי עברית, ובחפשם את המילה הקרובה ביותר בעברית יש שהם אומרים: "העץ הוא ירוק". מעתה, כשהמילה 'הוא' נחוצה באמת, למשל: 'העץ הוא המכשול' (=ולא דבר אחר), כבר אין היא מספיקה, ואז שואבים מן המאגר מילה השמורה להזדמנויות חגיגיות או דרמטיות – "הינו", ואומרים: העץ הינו המכשול.
כך נולדו גם אמירות כגון "זמן ההמתנה הינו שלוש דקות" ו"הינכם מועברים".
"הִנּוֹ בְיָדֶךָ" (איוב ב 6), אומר אלוהים לשטן בתיתו בידו את איוב. 'הִנּוֹ' פירושו: הינה הוא, והינכם – הינה אתם.
ואילו במשפט שפתחנו בו וּבְמשפטים דומים ראוי לומר בפשטות: "אתם מועברים למוקד", "זמן ההמתנה הוא שלוש דקות", או: "זמן ההמתנה – שלוש דקות".
כתיבת תגובה