משרף עד סירופ

אתמול דיברנו על עצי האורן המשמים לסכך, על האיצטרובלים, הפיניונס והצנוברים, והראינו שאיצטרובל וצנובר מקורם אחד – מיוונית.

היום נדבר על הנוזל הצמיג והדביק הנפרש מן הענף במקום שבו הוא נכרת מן העץ, ונודעו לו שימושים רבים ברפואה הטבעית. שָׂרף אנחנו נוהגים לקרוא לו, אך מתברר שהגרסה המדויקת יותר היא שְׂרף: כך מנוקד בכתבי יד טובים של המשנה, למשל, וזו גרסתה במילונים.

שלוש משמעויות קרובות יש למילה שרף בספרות המשנה והתלמוד: אותו נוזל דביק, וכן: מיץ צמחים ורוטב של ירקות. בתוספתא שרף העץ נמנה עם הדברים שאינם חוצצים בין כלי שרוצים לטהרו בטבילה לבין המים שבהם טובלים אותו. והתלמוד מדבר על "שְׂרָף הנוטף מעצי הקְטָף". עץ הקטף הוא עץ בושם, אולי העץ  שהפיקו ממנו מור.

הצד השווה של כל השרפים – היותם נוזלים, ובאמת השרף קשור כנראה בפועל הערבי שַׁרִבַּ – שתה, ובשם שַׁרְבְּ – משקה.

בהשפעת הערבית של ימי הביניים נוצרה בלשונות אירופה המילה סִירוּפּ, המשמשת בעברית החדשה בצורה הלועזית סִירוֹפּ, וממנה חודשה, בשיבה אל המקור הערבי המילה שִׁירוֹב, כבר בשנת 1957, במונחי האפייה של האקדמיה ללשון העברית.

מה דעתך על אלה?

התפשלות המעיים מדהים מנער את חוצנו עורק – עורקים