על זאת לעומת זאתי.
"את השירה הזאתי אי אפשר להפסיק" – שמענו. חנה גורדון מתל-אביב ביקשה מאתנו לשוב ולעסוק בסוגיה הזאת: הזאתי במקום הזאת.
"הזאתי" נולדה מאמירות כמו: "זאת היא המסקנה העיקרית", "זאת היא המורה האהובה עליי". זאת היא המורָה, אמרו, וגם: זה הוא המורֶה. ומכאן התחילו לומר, בעיקר ילדים: המורה הזאתי, המורה הזהו. וכשגדלו הילדים, לא תמיד נגמלו מדרך הדיבור הזאת.
וכך אנחנו שומעים: "המפלגה הזאתי", ו"המדינה הזאתי" וגם: "דרך כזאתי". היום כמעט אין שומעים "הזהו", אך לפני כמה עשרות שנים, "הזאתי" ו"הזהו" היו קרובים בתפוצתם.
ראוי להוסיף, שגם במשפטים תקינים לכאורה, הפותחים ב'זאת היא' יש מקום, פעמים רבות, להשמיט את המילה 'היא'. העברית מבחינה הבחנה דקה: זאת היא המסקנה, פירושו של דבר: מכל המסקנות בעולם, דווקא זאת היא המסקנה – זאת ולא אחרת.
אבל באמירה פשוטה שאין בה הדגשה, לא נאמר: "זאת היא המסקנה", אלא "זאת המסקנה", ומכל מקום לא "הזאתי": השטות הזאת, המסקנה הזאת והמדינה הזאת.
כתיבת תגובה