על מציאת חן ועל נשיאת חן ועל ההיגיון המעניין בביטוי הזה.
מה ההיגיון שבביטוי "מצא חן", שואל אסף גודר מירושלים.
חן – לשון חנינה – חסד. כשאדם מביט בעיני חברו, יש שהוא מוצא בהן חן כלפיו. משה מזכיר לאלוהים: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי" – משה כאילו הסתכל בעיניו של אלוהים ומצא בהן חן כלפיו, אהדה. ומשה ממשיך: "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ… לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ". ועוד הוא מוסיף לבקש סימנים לאהבת אלוהים אליו, ושואל: "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ".
מבחן מציאת החן שכיח בסיפורי התנ"ך. כששאול בוחר בדוד לנגן לפניו ולשמש נושא כליו הוא אומר: "יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי". ואילו במגילת אסתר מוצאים ביטוי אחר: "וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ". והמשמעות דומה: כשאסתר מביטה בעיני רואיה היא כאילו רואה שם את החן שיש להם כלפיה.
בלשון ימינו כבר אין רואים את התמונה המקורית, וגם חפץ יכול למצוא חן בעיני רואו. החדרים, המטבח והמסדרון מצאו חן בעיניה של הנמלה בסיפורה של לאה גולדברג "דירה להשכיר", אך לא מצאה חן בעיניה השכנה הקוקייה.
כתיבת תגובה