אף סולד, אדם סולד, סֶלֶד – על מקור המילה סלד ואיך הוא קשור גם לדבר משובח.
מנחם: שלום, באולפן מנחם פרי ורות אלמגור-רמון. אף סולד, אדם סולד, וסֶלֶד שהוא שבח – יש קשר בין כל אלה, רותי?
רותי: כן. המשמעות היסודית של 'סלד' היא 'נרתע'. בדיון על הטמפרטורה המותרת בשבת במרחץ, או בסיכה בשמן, אומר התלמוד: "יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר". כלומר אם היד נרתעת מן החום, סימן שחימום המים היה כרוך בחילול שבת.
ובמדרש על הצירוף "אש וגפרית" כתוב: "אדם מריח ריח גפרית ונפשו סולדת עליו". השימוש הזה כבר קרוב מאוד לנהוג היום: סולד – נרתע עד כדי דחייה, מואס ומסתייג.
אף סולד הוא אף מזדקר, והוא כאילו נרתע לאחוריו. הביטוי לקוח מן המדרש, אך שם הוא "חוטם סולד", והוא נמנה שם ברשימת מומים דווקא: 'חוטם שקוע' 'חוטם בלום' וגם – 'חוטם סולד'.
את השורש סל"ד מוצאים גם בתנ"ך – פעם אחת, בדברי איוב: "וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה", כלומר מאימת הגזרות הניתכות עליי אני נרתע בְּ-חילה, כלומר בחיל ורעדה, בפחד נורא.
בַּפיוט "אל נורא עלילה" לתפילת נעילה של יום הכיפורים כתב משה אבן-עזרא, בן המאה האחת-עשרה: "וּמְסַלְּדִים בְּחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה" – נרתעים לאחור בעת התפילה. מכאן 'סולד' בעברית החדשה – נרתע, עד כדי דחייה, אפילו עד כדי בחילה, ואולי השפיעו כאן דברי איוב "אסלדה בחילה", שיש בהם ב+חילה, והוא נקשר, מצד הצליל, למילה 'בחילה'. ואולם למילים "ואסלדה בחילה" יש גם פירוש: אשבח בחיל ורעדה, וכך נוצרה בלשון הפייטנים הקדומים המילה 'סֶלֶד' במשמע 'שבח'.
מנחם: תודה לך, רא"ר.
כתיבת תגובה