סיפורו של המלקוש, מימי התנ"ך ועד לספרות החדשה, הגשם האחרון כמציאות וגם כדימוי.
במקום אחר דיברנו על לקיש שפירושו 'מאוחר' ועל לֶקֶש שהוא 'גידול מאוחר'. מעניין שביאליק, בשיר "מעשה ילדות", בחר לקרוא לחתול בשם לקיש, אולי מפני שהיה חתול זקן וטוב.
מלקוש הוא גשם מאוחר, שיורד לאחר עונת הגשמים.
יש גשמי מְטָרות וּלְאַחֲריהם גשמי מלקוש.
במדרש סִפְרֵי כתוב: "יורה במרחשוון ומלקוש בניסן", אבל כידוע מלקוש עשוי לרדת גם באייר ואפילו בסיוון. המלקוש, ככל גשם, מַבִּיע ברכה ורוב טובה. בִּנְבואת הנביא הושע – יום הגאולה יבוא כְּגשם וּכְמלקוש מַרווה. ואיוב בַּתיאור "פיהם פערו לְמלקוש" המחיש שבימי אושרוֹ ציפו הכול לדברי עצתו כמו שהאדמה מצפה לַמלקוש.
בספרות העברית נהגו לכתוב שמייחלים לבשורה או לעזרה כמו לַמלקוש.
עונה חקלאית מאוחרת וגם יָרָק או פרי המאחֲרים להבשיל – לקיש, עשב הצומח מאוחר – לֶקש, וגשם מאוחר ואחֲרון – מלקוש.
כתבה: אסתר גולדנברג
מלקוש הוא גשם מאוחר ועליו נדבר במקום אחר. לֶקֶש הוא עשב הצומח לאחר רדת המלקוש, וכן כל גידול שדה מאוחר. בלשון הפיוטים לקש הוא אף מילה נרדפת לְמלקוש. ילַקְּשוּ בספר איוב פירושו: יְלקטו את הלֶקֶש הדל והמאוחר, שהוא פירות הכרם שהבשילו באִיחור או שאוספים אותם לאחר הבציר. וּבְמדרש תנחומא מסופר שבֵּית-אֵל "מַלְקֶשֶת פירותיה" – הפירות מאחרים להבשיל בה.
כיום הגידולים המאוחרים נקראים בעיקר אֲפִילִים, כלשון התנ"ך: "והחיטה והכוּסֶמֶת לא נוּכּוּ" – כלומר לא הוּכּוּ במכת הברד במצרים – "כי אפילות הֵנה", צמחו לאחר מכת הברד.
המילה אפילוֹת מבוארת במדרש רבה במילה הנרדפת לה לקישוֹת.
התקופה שבסוף העונה או לאחריה נקראת אפילה או לקישה. יש עגבניות אפילות, שעד לפני כְּדוֹר קראנו להן גם לקישות, ויש תאנים לקישות, המבשילות בסוף העונה, והן אף טעימות מן התאנים הבַּכִּירוֹת, המקדימות להבשיל.
פֵּרות וירקות לקישים.
כתבה: אסתר גולדנברג
כתיבת תגובה