מהם גלגוליו של הנשיא לאורך שנותיה של העברית מן המקרא ועד ימינו?
המילה נשיא מלווה את עם ישראל מימי התנ"ך ועד ימינו. "נְשיא אלהים אתה בתוכֵנו" אמרו בני חֵת לאברהם, והתכוונו לומר שהוא נכבד ונישא, מורם מעם.
נכבד ונשיא נשמעים כשני הפכים: נכבד משורש המילה כָּבֵד, ונשיא מן השורש נ-ש-א שמשמעו 'הרים, העלה'. והלוא ככל שהדבר כבד קשה לשאתו.
העברית משקיפה אפוא על נבחר הציבור בשתי דרכים הנראות סותרות, אך למעשה הן מכוּונות לדבר אחד: הוא כבד משקל, חשוב, ומכאן נכבד, מכובד, אך גם נעלה, מורם, ומכאן – נשיא.
נשיא הוא גם 'ענן' בלשון התנ"ך, מפני שהוא נישא באוויר, הכבד ממנו. כוחו של בורא העולם להשיא עננים בשמיים הוא אחד הדברים המעוררים את התפעלותו של בעל מזמור תהלים: "מעלה נשיאים מקצה הארץ" (קל"ה 7).
בראשית היו אפוא הנשיאים עננים וגם אנשים נכבדים כאברהם אבינו. ומתי היה הנשיא לנושא משרה?
כבר בתנך יש שהמלך מכונה נשיא, וכן העומד בראש שבט או בראש עם. בימי המשנה והתלמוד עמד הנשיא בראש ההנהגה של היישוב היהודי ובראש הרשות השופטת – הסנהדרין. מקבילו הלועזי בימים ההם – פטריארך. הנשיא הראשון היה הלל הזקן, ומימיו עברה הנשיאות בירושה עד אשר בטלה בראשית המאה החמישית.
בימי הביניים היו מצרפים את התואר נשיא לצאצאי בית דוד ואף לנושאי משרות מכובדות.
בעת החדשה היה התואר נשיא למקבילו של president הלועזי. נשיאים עומדים בראשי מוסדות ואף בראשי מדינות. בנימין זאב הרצל היה ראשון הנושאים בתואר 'נשיא ההנהלה הציונית', והאחרון שבהם, חיים ויצמן, נשא את תוארו אל שנותיה הראשונות של מדינת ישראל והיה לנשיא הראשון.
כתיבת תגובה