מצינו או מצאנו, קרינו או קראנו: מתי החלו להיטשטש ההבדלים בין השורש ק-ר-י ובין השורש ק-ר-א?
מהשורש קר"י אנו מכירים את שם העצם מקרה ואת הפועל – יקרֶה. וספר וישעיהו אומר: "קְרוא מקרָא לא אוּכל" – מקרא באל"ף וּקְרוא באל"ף. זאת ההתנהגות של שני הפעלים האלה על פי התקן: לקרוא ספר, לקרוא לעזרה, אבל: הדבר עלול לקרות. לקרות כמו לקנות.
ואולם הסדר הזה מתערער במידה כלשהי כבר בתנ"ך.
יעקב, האב הדואג, חושש לשלוח את בנימין עם אחָיו למצרים ונימוקו: "וּקְרָאָהוּ אסון בדרך" (בראשית מב 38) – קְרָאָהוּ, באל"ף, במקום 'קָרָהוּ'. ויש עוד דוגמאות רבות.
את העירוב בין שני השורשים – קר"א באל"ף וקר"א בה"א – מוצאים גם בארמית שבתנ"ך, אך שם הכיוון הפוך: יקרֶה את הכתוב במקום, כצפוי: יקרא.
התופעה הזאת נפוצה מאוד גם בעברית, בלשון המשנה והתלמוד: מוצאים לרוב קרִינו במקום קראנו, וגם מצינו במקום מצאנו. והיום שומעים: "הדבר עלול לקרוא", כאילו מדובר בפועל קר"א באל"ף. ואולם כדי לשמור על מבנה הלשון ועל בהירותה, רצוי מאוד להקפיד ולהבחין: לקרוא מאמר, לקרוא לדָבָר בשמו, אבל: הדבר עלול לקרות.
כתיבת תגובה