בימינו הצורה "להוותנו" התרחקה מאוד מאסון, ואפשר למצוא אותה אפילו לתיאור בעיה הקשורה בדרגת הקושי של האבוקדו.
"להוותנו אין לנו אפשרות לדעת אם האבוקדו הקשה שקנינו הוא רק לא רך או גם לא בשל", מצאנו באתר אוכל. השכלנו בעניין האבוקדו והתענייננו במילה 'להוותנו'.
הַוָּה בתנ"ך היא צרה, אסון: "לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם… כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד", אומר איוב עַל גודל אסונו. הוה היא גם מזימה רעה: "דֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת, וּמִרְמוֹת כָּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ" – לשון תהלים.
לצד הַוָּה יש גם הֹוָה: "הֹוָה עַל הֹוָה תָּבוֹא", אומר ישעיהו – אסון על אסון יבוא.
מן הפסוקים האלה ומדומיהם למדו הסופרים העבריים בעת החדשה, אך אצלם המילה 'הַוָּה' כבר איננה אסון של ממש דווקא, אלא מעין חוסר מזל, והם חידשו את הצורה "להוותו" או "להוותנו" – לרוע המזל – unfortunately באנגלית. הסופר שכינה עצמו בן-אביגדור – אברהם ליב שלקוביץ, חלוץ המו"לות העברית במזרח אירופה, כתב בראשית המאה העשרים בסיפורו "אליקים המשוגע": "ופעם בפעם גילתה את לבה להמורה הצרפתי, והוא עוד הועיל לְהַוָּתָהּ להבעיר בקירבה את אש האהבה".
בימינו הצורה "להוותנו" התרחקה מאוד מאסון, ואפשר למצוא אותה אפילו לתיאור בעיה הקשורה בדרגת הקושי של האבוקדו.
כתיבת תגובה