על הגיית הביטוי (מלעיל או מלרע) ועל משמעות המילה סרח.
מהו ה"סרח" שבביטוי "הסרח העודף"?
ראשית, נזכיר, באמת: הסרח העוד֫ף, ולא: סרח העֹ֫דֶף. סרח – מילה עתיקה, מן התנך, ומשמעותה חלק של דבר המשתרע ונגרר על הקרקע. וזה גם משמעו של הפועל לסרוח – להשתרע, להיגרר. לשלילה? לאו דווקא.
יחזקאל הנביא מושל משל ואומר: "…וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה". גפן סורחת – גפן המשתרעת ושולחת שלוחות – כראוי לגפן משובחת.
והמילה 'סרח' עצמה – מקורה בהוראות הבנייה של המשכן: מַקּיפים אותו ביריעות של עור עזים, את שתי היריעות הקיצוניות מחברים בקרסים של נחושת, ובבד העודף מכסים את אחורי האוהל: בלשון ספר שמות: וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן." ממש הביטוי עצמו. "חצי היריעה העודפת – תסרח". הבד העודף הוא סרח, ומכאן: הסרח העודף.
חלפו יותר משלושת-אלפים שנה, ונתחדשה המילה 'עֹדֶף' – מה שנשאר. עֹדֶף – שם עצם, ואין לו ולמילה עוד֫ף אלא השורש המשותף והמשמעות הכללית של השורש. אבל מאחר שאצלנו שכיח שם העצם החדש 'עֹדף' יותר מן הפועל 'עודף', נשתבש בפינו הסרח העוד֫ף, והיה ל"סרח העו֫דף". אנחנו מציעים: ע֫ודף ממאה שקלים, ע֫ודף משקל וע֫ודף מרץ, אבל: הסרח העוד֫ף.
כתיבת תגובה