'לזרוע' ו'לזרות' דומים גם בצליל וגם במשמעות, ולכן הם מתערבים זה בזה, כבר בתנ"ך.
"אתה זורה אור על המאמר הקשה", מצאנו, וכן: "אתה זורע חול בעיני הקוראים". כאן 'זורה' וכאן 'זורע'.
מי שיחפש את הביטוי 'לזרות אור' במקורותינו לא ימצא אותו. הוא ימצא בסיס לביטוי דומה: לזרוע אור: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק" כתוב בתהלים, ורש"י מסביר: "אור זרוע לצדיק – זריעה ממש מוכנת לצמוח לו", כלומר כאילו זורעים זרעי אור שבכוחם לצמוח. הביטוי המקורי הוא אפוא: לזרוע אור.
הפועל 'לזרות' מוכר לנו מלשון התנ"ך, ושם משמעותו לפזר גרגרים קטנים או אבקה: כשירד משה מהר סיני וגילה את מעשה העגל, השליך את לוחות הברית ואת העגל שרף. וכך כתוב שם: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל… וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם". משה זרה את האפר, ומכאן בלשון ימינו: לזרות חול, בעיקר בעיניים, ולזרות מלח על הפצעים. "לבי פצוע ואַת זורה מלח על פצעי" – שם מנדלי מוכר ספרים בפי אחת מגיבורותיו בסיפור "בימים ההם". 'לזרוע' ו'לזרות' דומים אפוא גם בצליל וגם במשמעות, ולכן הם מתערבים זה בזה, כבר בתנ"ך: "אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם", אומר זכריה הנביא, ואחר כך: "וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים". ואילו יחזקאל אומר: "לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת". וגם היום: יש זורים אור ויש זורעים חול בעיניים, ואשר ל'אור', כדאי לזכור את המקור: אור זרוע.
כתיבת תגובה