על יום אידם ועל שמחה לאיד ואם יש קשר לעיד אל-פיטר.
מהו האיד שבשמחה לאיד, שואל אותנו עמאד עברי: "שמח לְאיד לא יִנָּקה" – מזהיר ספר משלי.
השמח לאיד הוא מי ששש לראות בכישלונו של חברו.
איד הוא צרה, אסון או כישלון: "קרוב איד מואב לבוא ורעתו מהרה מאוד" – לשון ירמיהו. ובימינו: שמח לאידו – שמח לראות אותו נכשל.
במשנה מוצאים 'איד' במשמעות נוספת – חג, לציון חג של אומות העולם, שאיננו חג יהודי: "לפני אידיהם של עובדי-כוכבים, שלושה ימים, אסור לשאת ולתת עימהם", אומרת המשנה במסכת עבודה זרה, והתלמוד מציג שתי גרסאות: 'איד' – באלף, ו'עיד' בעי"ן. הגרסה בעי"ן היא מעין דרש על הפסוק "כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים", וההמשך: "יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ". "עדיהם" כאן כמובן לשון עדות, אבל התלמוד דורש את המילה שבפסוק כדי להצדיק את הכתיב שהכיר – בעי"ן, לצד הכתיב באל"ף. הצורה 'עיד', בעי"ן, מזכירה את המילה הערבית עיד, הידועה לנו מעיד אל-פיטר למשל – החג המסיים את צום הרמדאן, ונראה שזה באמת הכתיב הנכון. אלא שבימי המשנה נקשר איד, חג של גויים, לאיד שבמקרא – צרה, ולכן הוא נכתב באל"ף.
אידם של גויים אפוא – באל"ף וגם בעי"ן, ושמחה לאיד – באל"ף בלבד.
כתיבת תגובה