לכבוד עונת ההמלטה של העזים, המגיעה לשיאה בקור העז של חודש שבט, נביא בעזרתו של אלון גלילי את שמותיו של הזכר בעזים – מינקותו ועד בגרותו: על תיש, צפיר עיזים, שעיר עיזים וחשיף עיזים.
חודש שבט נחשב לקר בחודשי השנה, ובו מתמלא הדיר בפעיותיהם של גדיים בני יומם. אבותינו היו רועי צאן ולשונם הייתה משופעת במונחים הקשורים בעולם הזה, ובהם שמות רבים לבני משפחת הצאן.
איש הטבע אלון גלילי פילס לנו דרך בסבך השמות האלה:
הגדי המֵגיח מבטן אמו מצמיח פרוות שער צפופה להגנה מהקור. משלבש את שערותיו החדשות נקרא שעיר עיזים.
בתקופת חייו זו הוא נחבא מטורפים – חלש, דומם וסמוך על עטיני אמו. לאחר חדשים אחדים הוא נעשהו תובעני, מרים את קולו וקורא לאימו בקול פעייה חזקה ודקה, הנשמעת כצפירה, ומכאן שמו – צפיר עיזים.
האמהות נעלמות עתה מהעין וצפירי העזים מקפצים, מדלגים, משתשעים וחושפים את מקומם. לכן עדר הצפירים המשתעשע נקרא חשיף עיזים. מחנה ישראל ניצב לפני מחנהו של הדד מלך ארם "כשני חשיפי עזים", מתאר ספר מלכים.
בתום תקופת השעשועים, בהיות בן העזים כבן שנה, הוא מתכונן לתפקידו החשוב – להיות תיש – ובתקופה הזאת הוא נקרא עתוד: מפני שהוא מתכונן לעתידו החשוב, או מפני שהוא עומד לקבוע את עתידו של הדור הבא.
מבן שנתיים ומעלה הוא כבר תיש גמור, מעלה ריחות עזים מַזֵה רירו, ממלמל קולות חיזור מפיו, והוא נראה משתטה ומכאן אף הכינוי לאדם פוחח, חסר בינה וחסר אחריות – תיש – בעברית, וגם בערבית: תֵיס.
גדיים נעשו תיישים!
כתיבת תגובה