על השורש י-ר-ה שמעטים מצליחים לעמוד בגזרה הדקדוקית שלו.
"מי יירֶה ראשון? אני אירֶה ראשון. אולי נירֶה שנינו יחד" – שיחת מטווח ראויה לָשבח.
למה שבח? מפני שמעטים מצליחים לעמוד בגזרה הדקדוקית הזאת: אני אירֶה, אתה תירֶה. והוא: יירֶה. כך נוהגים כל הפעלים שהשורש שלהם מסתיים בה"א: קנה, למשל, או בנה, והנטייה בעתיד: אקנֶה, תבנֶה, וגם יראֶה. כך מתנהג גם הפועל ירה: יירֶה כמו יראה. הוא יירֶה מקבץ של חמישה כדורים, ויראה את התוצאות.
אל יתבלבלו באוזניכם הביטויים: אל תירָא – אל תפחד, באל"ף בסוף, ו- אל תירֶה – בה"א בסוף. ומי שעדיין לא התבלבל יוכל לנסות לעכל גם את צורת הנפעל: מישהו יורה את הקליע, והקליע – נורֶה. כך בהווה. בעבר – הקליע נורָה למרחק רב, ובהווה, כרגע – הקליע נורֶה. כמו ההבדל בין נראָה, בעבר, לבין נראֶה, בהווה, כך ההבדל בין נורָה – בעבר לבין נורֶה – בהווה.
הפועל הזה קשה לנטייה, מפני ששורשו פותח באות יו"ד ומסתיים באות יו"ד – וכל אחת מהן מרחיקה אותו מדמותם של פעלים רגילים.
נזכיר כאן גם שם עצם אחד מן השורש הזה – ירי. יְרי או יֶרי – שתי הצורות נכונות, אך בסמיכות רק יְרי-: יְרי הטילים נפסק והשקט חזר אל העיר.
כתיבת תגובה