על הריבוי עקבים ועל הריבוי עקבות – הן בתנ"ך והן בעברית ימינו.
"השודדים נמלטו, ועקבות לא נמצאו. נראה שעקבותיהם ניטשטשו" – עִקְבוֹתֵיהֶם, אבל עֲקֵבוֹת ולא עִקְבוֹת.
איפה נחפש את המלה הזאת במילון? בערך 'עָקב'.
עקב הוא הצד האחורי של כף הרגל – בלשון התנ"ך, ואחר כך, בלשון חכמים – גם החלק האחורי של הנעל, אבל עקב הוא גם הסימן שהנעל או כף הרגל מטביעות בקרקע.
בתנ"ך יש שתי צורות ריבוי לְעָקֵב שהוא סימן – עקבים וגם עקבות: "צאי לך בעקבי הצאן", משורר שלמה המלך בפתח מגילת שיר השירים, ומזמור תהילים מהלל את האלוהים ואומר: "בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושבילְיך בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֺדָעוּ". "עקבי" מ'עקבים' ו"עקבותיך" מ'עקבות'.
היום נהוג להבחין: עקבים – ריבוי של עקב הנעל או עקב הרגל, ואילו עקב שהוא סימן, ריבויו: עֲקֵבוֹת. ואולם מאחר שהצורות הנטויות, עִקְבותיו, עִקְבותיהם, נפוצות יותר מן הצורה הפרודה: עֲקֵבות, טועים ואומרים: עִקְבוֹת.
נבהיר אפוא: עִקבותיהם לא נודעו, אבל: העֲקֵבות היטשטשו, וצורת היחיד ראוי שתהיה עקב ולא "עקבה" (מאז פרסום הטור אישרה האקדמיה ללשון את הצורה עקבה – י"נ).
עקבות ברורים, עקבות של בעל חיים מדברי, העקבות מובילים אל הגבול.
עקב – עקבות.
כתיבת תגובה