בתנ"ך מפח נפש, בלשון חז"ל פח נפש, בעברית ימינו – תסכול.
מסכת ראש השנה מתארת איך קובעים את היום שחל בו ראש חודש על-פי עדים שראו את הירח מתחדש. עשרה זוגות של עדים היו מגיעים למסור עדות, ותחילה היו מראיינים את בני הזוג הראשון – כל אחד לחוד כמובן. אם היו עדויותיהם חופפות, ובלשון המשנה – מכוונות, היו מקבלים את עדותם, אבל כדי שלא יהיו שאר העדים – שמונה עשר הנותרים – מתוסכלים, היו שואלים גם אותם שאלות, בראשי פרקים. כדי שלא יהיו מתוסכלים – כך היו אומרים בימינו. בלשון המשנה אמרו: "כדי שלא יצאו בפחי נפש". בתנ"ך הצורה היא: מפח נפש. "תקוותם מפח נפש", אומר צופר הנעמתי, מחבריו של איוב, על הרשעים.
מפח נפש – ביטוי ציורי המתאר את התרוקנות הנשמה מהאוויר שבה. ומכאן מפח נפש – אכזבה קשה, ייאוש. בלשון המשנה במקום מפח נפש – פחי נפש.
את המילה 'תסכול' יצרו דוברי העברית החדשה לתרגום המילה הלועזית פרסטרציה, וההיגיון שבה: מי שמאוכזב, כאילו סוכלו תקוותיו, סוכלה שאיפתו.
תחילה לא קיבלו באקדמיה ללשון העברית את המילה והציעו במקומה מפח או פח. אך בסופו של דבר גבר התסכול המודרני על המפח ועל הפח.
כתיבת תגובה