על מקור הביטוי "מים שאין להם סוף" ועל משמעותו המקורית בתלמוד ועל משמעותו בימינו.
מנחם: כאן מנחם פרי, ושלום לנורית אלרואי. "אני רוצה לבקש שאם אמות אהיה כאנייה טרופה: מים שאין להם סוף יכבו את השרפה" – במילים האלה סיימה דליה רביקוביץ' את שירה 'התרוששות'.
מהם מים שאין להם סוף?
נורית: בשירה של דליה רביקוביץ' הכוונה כפשוטה: מים רבים, כמות גדולה כל כך שיכולה לכבות שרפה. אבל מים שאין להם סוף הוא ניב עברי המתאר נאום או מאמר ארוך ומייגע שאינו מחדש דבר ושמחכים מאוד לסופו. הבלשן דב ירדן ממשיל זאת לתבשיל של עניים שמוסיפים לו עוד ועוד מים כדי שכמותו תגדל. ברור שכך טעמו של התבשיל נעשה תפל.
המשנה דנה בשאלה מתי מותר לאישה שבעלה עזב אותה להינשא שוב. אם הבעל "נָפַל לַמַּיִם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף, בֵּין שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה" כתוב. גם אם נפל למים שאפשר לראות את גבולותיהם מכל ארבע הרוחות וגם אם נפל לים שאת גבולותיו אי אפשר לראות, אשתו אסורה לאחר. ואולם חכמי התלמוד מקילים. הם סבורים שאם נפל האיש למים "שיש להם סוף" אשתו מותרת בתנאים מסוימים, אבל אם נפל למים "שאין להם סוף" אשתו אסורה, לא יתירו לאישה להינשא, כי ייתכן שהוא עלה מן המים במקום מרוחק שלא יכלו לראות אותו.
העברית החדשה שאלה את הביטוי הזה לשימוש אחר לגמרי: לא עוד מי ים אלא נאום או מאמר ארוכים – כאילו אין להם סוף.
מנחם: תודה רבה לנורית אלרואי.
כתיבת תגובה