על הגיית ס-ב-ב: סוב לעמת סובּו, מתי בדגש ומתי בלי דגש.
לוין קיפניס כתב את שירו "סביבון סוב סוב סוב" כארבעים שנה אחרי שחידש את המילה סביבון איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, כשהיה ילד בן חמש. היו גם הצעות אחרות לשמו של משחק החנוכה שנקרא ביידיש דְרֵיידְל, ובהן: חזרזר, סב-סב, גלגילון, מגדל עוז, והצעתו של ביאליק 'כרכר'. הוא שיבץ אותה בשירו "לכבוד החנוכה": "מורי נתן כרכר לי, כרכר בן עופרת יצוקה", זאת הייתה השורה המקורית, ולא: "דודי נתן סביבון לי סביבון מעופרת יצוקה". ובשיר ילדים אחר כתב ביאליק: "הוֹי, כִּרְכָּרִי, בֶּן-בְּדִיל, צֵא בְּמָחוֹל, רוּץ בְּגִיל"!
לוין קיפניס כבר כתב על סביבון, ופנה אליו בשירו בצורת הציווי 'סוב'. אילו היו שם כמה סביבונים, היה אומר להם: סובּו – בדגש בבי"ת, הנובע מן הבי"ת הכפולה שבשורש סב"ב. בסוף המילה אין הכפלה של האות, אין דגש, אבל באמצע המילה הבי"ת נכפלת: סובֿ, אבל סובּו. "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ", כתוב במזמור תהלים. ובשירם של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי "הורה ממטרה" הצורה הנכונה מצד הדקדוק היא: סובּי סובּי ממטרה, ולא "סובֿי". ומאותו השורש סָבַ"ב, נאמר היום: השיחה נסבּה על השלום באזורנו. השיחה נְסַבָּה – בהווה, ובעבר: השיחה נָסַבָּה.
סובו סובו סביבונים.
כתיבת תגובה