הסבר תהילים פרק פ"ג כולל ביאורי מילים והערות לשון מעניינות: על סיומות עתיקות –וּן (יהמיון), ־מוֹ (שיתמו), על נסוג אחור, על אתי מרחקי ועוד.
@yiramne אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל – מזמור תהילים לפני היציאה למלחמה, כולל הסבר קצר #לומדים_עם_טיקטוק #לומדיםעםטיקטוק #לשון #עברית #השפה_העברית #דקדוק #תהילים #תהלים #מזמוריתהילים #קרב #מלחמה #עזה #לבנון #חיזבאללה #חמאס #נסוגאחור #צפון #צורתהפסק #אתימרחיק #דגש #בגדכפת #מביניםתהילים #סיומתעתיקה הרחבה גוי: @ירעם נתניהו הרחבה יותר/עוד: @ירעם נתניהו הרחבה בג"ד כפ"ת בלי דגש: @ירעם נתניהו
תמלול:
- שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף. אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל
דֳּמִי – מלשון דממה. סימן הניקוד תחת הדל"ת נקרא חטף קמץ, והגייתו: o. דוֹמי.
- כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ
יֶהֱמָיוּן – הומים, מלשון המולה, האויבים משמיעים רעש. ביֶהֱמָיוּן יש סיומת –וּן. בעברית הקדומה צורת הנוכחים והנסתרים באה בסיומת -וּן (כמו שרואים בערבית הספרותית: תכתבו = תַכְּתֻבּ֫וּןַ), ונשארו שרידים אחדים, בעיקר בשירה המקראית. וכן: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ – יאר֫יכו.
וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ – השונאים מרימים ראש.
- עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ
יַעֲרִימוּ – מלשון עורמה, תחבולה.
צְפוּנֶיךָ – כמו "צפוּן" שבליל הסדר: דבר שמסתירים אותו. כלומר האויב זומם מזימות כדי לפגוע בעם ישראל שמסתתר בצילו-הגנתו של אלהים. אגב, מכאן גם שֵם הכיוון צפוֹן – הוא נקרא כך כי השמש צפוּנה-נסתרת בכיוון הזה, השמש לעולם אינה נמצאת בצפון.
- אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד
גּוֹי – בתנ"ך גוי הוא שם נרדף לעם או ללאום. רק בלשון חז"ל הצטמצמה המשמעות של המילה: גוי הפך להיות כינוי ללא-יהודי בלבד. הרחבה פה.
עוֹד – היום רבים היו מנסחים זאת "לא ייזכר שם ישראל יותר". אבל בעברית "יותר" הכוונה יותר ממשהו. הרחבה פה.
כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ
יַחְדָּו – יחד, ביחד. ושתי הצורות טובות: יחד בלי בי"ת או ביחד בבי"ת. הרחבה פה.
- אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים
אָהֳלֵי – זוכרים את הסימן תחת הה"א? חטף קמץ שהגייתו o. כשיש חטף קמץ ולפניו קמץ יש שתי מסורות הגייה איך הוגים את הקמץ: מסורת הגייה אחת – גם את הקמץ הוגים o, כלומר: אוהולי. מסורת הגייה אחרת – את הקמץ הוגים a ולכן: אAהולי. כך גם: נָעֳמִי =נועומי/נAעומי, צָהֳרַיִם = צוהוריים/צAהוריים, מָחֳרָתיים = מוחורָתיים/מAחורָתיים. הרחבה פה.
- גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר
יֹשְׁבֵי – קוראים יו֫שבי במלעיל. למה? תכירו את התופעה שנקראת נסוג אחור: כשיש שתי מילים המחוברות באחד מטעמי המקרא המחברים, וההטעמה של המילה השנייה מלעיל או שהיא חד הברתית – בדר"כ ההטעמה של המילה הראשונה משתנה ממלרע למלעיל. לכן: יושב֫י צור –> יו֫שבי צור. הרחבה פה.
- גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה
סֶלָה – לא בטוחים מה משמעות המילה, לפי אחד ההסברים סלה הוא סימן מוזיקלי, כלומר סימן לצורה שבה יש לשיר את המזמור, אולי הסימן פה שהוא שבקטע הזה צריך להרים את הקול.
- עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן. נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה
כְיָבִין, בְעֵין דאר – בלי דגש בכ"ף אע"פ שיש לנו בג"ד כפ"ת בראש מילה. הרחבה פה.
בְעֵין דאר – שֵם מקום.
דֹּמֶן – זבל לשיפור הקרקע. ומכאן גם: מַדמנה = מִזבלה. שימו לב: מַדמנה ולא מִדמנה. בעברית שלנו בדר"כ שמות מקומות באים במשקל מִקטלה, כמו: מִזבלה, מִשטרה, מִרפאה. הרחבה פה.
- שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ
שִׁיתֵמוֹ – שׂים, כמו בסליחות של עדות המזרח: שית שלום בינינו = שים שלום בינינו.
שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ – שים את הנדיבים שלהם, במובן הנכבדים שלהם, כמו עורב, זאב וצלמונע – שמות של שני שרי/מלכי/נסיכי מדין. נְסִיכֵמוֹ = נסיכיהם.
הסיומת ־מוֹ במילים שִׁיתֵמוֹ, נְדִיבֵמוֹ, נְסִיכֵמוֹ היא סיומת עתיקה לכינוי של הנסתרים, לצד הסיומות המוכרות -ָם, -הֶם. כלומר: שִׁיתֵמוֹ = שִיתֵם, נְדִיבֵמוֹ = נדיביהם, נְסִיכֵמוֹ = נסיכיהם.
(נמחק: תביאם – תביא אותם, יכתבם – יכתוב אותם. חושבים שבימים עברו הצורה הייתה יַכְּתוּבּוּמוּ/ יַכְּתוּבּוּהוּמוּ, יחסיומוּ,והשתנה ל-וֹ)
- אֲשֶׁר אָמְרוּ נִ֫ירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים
לָּנוּ – למה יש דגש בלמ"ד? תכירו את התופעה המקראית: אָתֵי מֵרַחִיק. כשיש שתי מילים שיש טעם מחבר ביניהן, והמילה הראשונה מסתיימת בהברה פתוחה לא מוטעמת (כמו במילה נִ֫ירְשָׁה – מסתיימת בתנועת a), יבוא דגש במילה השנייה.
- אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ
שִׁיתֵמוֹ – דיברנו על המילה בפסוק הקודם.
כַגַּלְגַּל – בלי דגש בכ"ף.
כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים
כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר – כמו אש אשר בוערת ביער.
בשירה המקראית לפעמים לא מופיעה המילה "אשר". כמו שאומרים בהלל: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' = זה היה אשר עשה ה'.
אבל שימו לב, השמטת המילה אשר מופיעה בשירה המקראית ולא בפרוזה שלה. לכן לא מומלץ לומר: הבית בו גרתי – אלא: הבית שבו גרתי או הבית שגרתי בו. לא להשמיט את השי"ן הזו. הרחבה פה.
לֶהָבָה – אש. יש קשר בין להבה ובין להב של חרב כי בלהב של החרב יש מעין זוהר מבריק שנראה כמו נצנוץ להבה. הרחבה פה.
- כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם. מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה'
תְבַהֲלֵם, פְנֵיהֶם – גם פה אין דגש בתי"ו ובפ"א.
קָלוֹן – ביזיון, בושה. ויש קשר בין קלון ובין קל. כשמבזים משהו, מזלזלים בו, והדבר נראה קל בעיני המזלזל.
וִיבַקְשׁוּ – הווי"ו בתנועת i. בדר"כ וי"ו החיבור באה בתנועת e, אבל כשווי"ו החיבור מצטרפת למילה שפותחת ביו"ד שיש בה שווא – הווי"ו באה בתנועת i והשווא שהיה תחת היו"ד נעלם: וְיְבקשו -> וִיבקשו. הרחבה פה.
אבל רגע למה אין דגש בקו"ף במילה וִיבַקְשׁוּ? הרי זה בניין פיעל, והרי "פיעל פועל והתפעל – דגש בעי"ן חוק ברזל". אלא לפעמים כשאמור לבוא דגש חזק באות שיש בה שווא – לא מופיע הדגש. (אפקט איירונמן) חוק ברזל? אהההה? 🙂 הרחבה פה.
- יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ
עֲדֵי – צורה עתיקה של עד, כמו אֱלֵי ועֲלֵי (אֱלֵי קרב, עֲלֵי נבל) = צורות קדומות של אֶל ושל עַל. הרחבה פה.
וְיַחְפְּרוּ – אין הכוונה לחפירה באדמה אלא פה ח-פ-ר מלשון בושה, כמו: התנהגות מחפירה = התנהגות מלאת בושה, התנהגות מבזה.
- וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ
לְבַדֶּךָ – צורת הפסק של לבדְךָ֫. הרחבה פה.
כתיבת תגובה